כמה וכמה ספרים של שטפן צוויג קראתי בשנים האחרונות, ובכל פעם שמתגלגל לידי אחד נוסף, אני ממהרת לקרוא בו, משום שאני אוהבת את כתיבתו ועיסוקו באנשים ובטבעם, ובעיקר ביקורת מושחזת על מנהגיהם. על כן הופתעתי מעט כאשר הגיע אלי הספר הזה, העוסק בדמות אמיתית, מגלה ארצות, רומן היסטורי  שבניגוד לרומנים היסטוריים אחרים, אינו מוסיף דמויות בדיוניות מדמיונו של הסופר, כדי להוסיף איזה סיפור ש"ימשוך" את הקוראות והקוראים, אלא רק סיפור המעשה, כפי שהתגלה לו בחיפוש בארכיונים למיניהם, יחד עם פרשנות מסוימת, שהרי לא כל הכתבים מאז שרדו, ואלה ששרדו לא בהכרח משקפים לגמרי את מה שהיה, וההיסטוריה ממילא מספרת את סיפורם של המנצחים. ובכל זאת יש כאן סיפור מרתק, שעניינו גילוי נתיבים חדשים בים, ומיפוי העולם, כפי שאנו מכירות ומכירים אותו כיום.

אולי משום כך נרתעתי תחילה מקריאת הספר הזה; משום שאינו סיפורת (Fiction בלשון עם לועז), אלא סיפור אמיתי, תיעוד של דמות היסטורית, שחיתה פעם, לפני כמה מאות בשנים, ומעשיה מוכרים לכל מי שלמדה גיאוגרפיה והיסטוריה.  מוכרים? לא ממש. כל מה שזכרתי הוא שמגלן היה מגלה ארצות, אחד מלא מעט יורדי ים בתקופתו. לא זכרתי מה בדיוק גילה, ובוודאי שלא הייתי מודעת לכל התהליכים סביב המסע שלו.

כשמספרים במעללים גדולים בני האדם אוהבים להפנות את מבטיהם, לשם פשטות התמונה, אל הרגעים הדרמטיים והציוריים בחיי הגיבורים. יוליוס קיסר החוצה את הרוביקון, נפוליאון על גשר ארקולה. בצל נותרות שנות ההכנה היצירתיות לא פחות, ההתפתחות ההדרגתית והסבלנית של התכנון והארגון הקודמים לכל מעשה היסטורי. גם את מגלן יתפתו הצייר והמשורר להציג ברגע הניצחון, כשהוא עובר במיצרים שגילה. אך ייתכן שמרצו יוצא הדופן מתגלה באופן מרשים יותר בתחילת הדרך, כאשר עליו להשיג לו צי, להקים אותו  ולצייד אותו כנגד אלף מכשולים. …" (עמ' 80)

שטפן צוויג שט פעם באוניה אל ברזיל, ולאחר שפגו החידוש שבשייט והחדווה מעצם המסע, החל להשתעמם מן הנוף החד-גוני, מים ושמיים, מבוקר עד לילה וחוזר חלילה. ואז החל להרהר באותם אלה שגילו את הנתיבים האלה שבים, אלה שיצאו לדרך מבלי לדעת לאן יגיעו, כמה זמן יארך מסעם, והאם ישובו, ששייטו בים סוער או רוגע, ואז ביקש לחקור את דרכיהם.

כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאוד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה – אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות – ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים – אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו. בספר שלפניכם המקור הפנימי נהיר לי לחלוטין. הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה." (עמ' 5)

העולם המוכר לנו כיום, היה בחלקו ארץ לא נודעת והנתיבים אל אותן ארצות שבהן אוצרות תבלינים ושאר אוצרות רק החלו להיתוות. יורדי ים יצאו בשליחותם של מלכים וממלכות לאזורים בלתי מוכרים ואקזוטיים, והביאו משם סחורות מבוקשות, והעשירו אותם מלכים ואותן ממלכות תחת דגליהם הפליגו.

…בתוך שניים שלושה עשורים יגלו מאות הסירות הקטנות היוצאות מקדיס, מפאלוס ומליסבון יותר עולם ויותר חבלי ארץ חדשים מכפי שגילתה האנושות כולה במאות אלפי שנות קיומה. הנה לוח הזמנים של עידן התגליות הזה, שאין לו אח ורע: ב- 1498 מגיע וסקו דה גאמה להודו…. באותה שנה מגלה קאבוט, המפליג בשירות האנגלים, את ניופאונדלנד ואיתה את חופה הצפוני של אמריקה… ב- 1499 מגלים בו זמנית ובנפרד פינזון וקברל, ובינתיים מגיע ללברדור גספר קורטריאל…. בשנים הראשונות של המאה השש-עשרה שני מסעות תגלית פורטוגליים.. מפליגים לאורך חופה של אמריקה הדרומית ומגיעים כמעט עד ריו דה  לה פלאטה; ב- 1506 מגלים הפורטוגלים את מדגסקר, ב- 1507 את מאוריטיוס, ב- 1509 הם מגיעים למלקה … ב- 1512 מגלה פונס דה לאון את פלורידה, ב- 1513 נוניס דה בלבואה… הופך לאירופי הראשון הרואה במו עיניו את האוקיינוס השקט. …. " (עמ' 29)

היעדים, הקיימים והמשוערים, יכולים היו לגרום למחלוקות בין הממלכות באירופה, מהן יצאו כל אותם ספנים ומלחים ומגלי ארצות, משום העושר הרב הטמון באותם יעדים (ואכן, לא מעט מחלוקות ומלחמות נערכו בין אותן מדינות וממלכות כדי לקבוע מי ישלוט באותן  טריטוריות שהתגלו ובאוצרותיהן.

כדי להמעיט במחלוקות בין מאמיני האל, חולק העולם שעתיד להתגלות בין ספרד לפורטוגל:

..הוא [האפיפיור] ניגש למלאכה ופשוט מחלק בין ספרד לפורטוגל את כל חבלי הארץ העתידים להתגלות. והוא מחלק אותם בפועל… האפיפיור מעניק לשני העמים האלה את כל הארצות, האיים, והימים שיגלו. … באיגרת מיום 4 במאי, 1493. …" (עמ' 27)

ובתוך כל אלה – מגלן. פֵרנָאו דֵה מָגֵלָאֵש. מגלן שנולד בפורטוגל, והיה חיל בשרות הממלכה, ויורד ים, ונשא נפשו לצאת למסע, להקיף את אמריקה מדרום. נתיב שמעולם לא שטה בו ספינה, או לכל הפחות לא ידוע על כזאת, ששטה לפני כן .להגיע את אותן טריטוריות עשירות בתבלינים, בנסיעה מערבה.

מסע מסוג זה מחייב הצטיידות ובניית צי מתאים, והרשאה מלכותית. את כל אלה ביקש מגלן ממלך פורטוגל ונדחה על ידו, ועל כן פנה, בסמכות וברשות, למלך ספרד, ממנו התקבל האישור, ונבנה הצי, ויצא המסע.

מגלן לא שב מן המסע הזה, אולם אחת הספינות, ששרדה את איתני הטבע ושאר המכשולים שבדרך, הצליחה לשוב, לאחר הקפת העולם. מגלן הספיק עוד לגלות את המיצר הקרוי כיום על שמו, לפני שנהרג באחד מאיי הפיליפינים.

כל המסע כולו, ובעיקר פועלו של מגלן יכולים היו להעלם בתהום הנשייה, אלא שלשמחת ההיסטוריונים ולשמחתו של צוויג, נמצא למגלן מי שתעד את מסעו.

… מה טעם במעשה אם אין מי שיתאר אותו? מעשה היסטורי לעולם אינו נשלם ברגע שבו הוא מתרחש, אלא רק כשהוא נמסר לדורות  הבאים. מה שאנחנו מכנים 'היסטוריה' איננו בשום אופן סך המעשים המשמעותיים שנעשו אי-פעם בזמן ובמרחב; ההיסטוריה העולמית מקיפה רק את המקטע הקטן שעליו הטיל במקרה את אורו איזה משורר או מלומד. .. כל מעשה מתמוסס כגל סתמי בים האירועים האינסופי בלעדי הכרוניקאי המנציח אותו  בתיאורו או האמן היוצר אותו מחדש על הבד. …." (עמ' 103)

למגלן היה זה אנטוניו פיגפטה, שתעד את המסע (גם אם לא כל התיעוד שרד), ששרד את המסע ושב, בלי מנהיג המסע כולו, שמת בדרך, והביא את סיפורו של מגלן.

צוויג  חיפש בארכיונים, חיטט ומצא והעלה על הכתב את סיפורו של האיש שגילה את המעבר שבין האוקיינוסים, שמסעו סייע למיפוי המדויק והנכון של העולם, ויצר סיפור מרתק ונפלא.

לוּ הייתי מורה להיסטוריה, או לגאוגרפיה היה הספר הזה  קריאת חובה לתלמידי.

מומלץ לגמרי.