אביגיל שלו היא סופרת די מצליחה. ספרה הראשון התקבל בהתלהבות רבה על ידי הביקורת וגם על ידי הקוראות והקוראים, וגם שני ספריה הבאים התקבלו, אם כי בפחות התלהבות, אבל בכל זאת לא נכשלו ולא נדחו. בכל שלושת הספרים ניתנה לה אותה העורכת, שליוותה אותה מהחל עד כלה, באותה ההוצאה, וכשידוע שספר חדש שלה נמצא בשלבים אחרונים, משתריין חלק מזמנה העתידי של העורכת "שלה" עבור עבודת העריכה של הספר שלה.

אביגיל שלו שנישאה לאהוב נעוריה, שויתרה על קריירה אקדמית ופינתה את זמנה לכתיבה, בעוד הוא המפרנס העיקרי, שמגדלת שני ילדים, וצריכה בעצם רק לכתוב, מוצאת עצמה נאבקת עם ספרה החדש.

תהילה! כשאר הסופרים להוטה גם אביגיל לכל בדל הכרה, צמאה לכל רסיס תשומת לב. .. כל מה שהיא מתאווה לו הוא רק שבח קטן לכתיבתה, אישור לכך שעמלה אינו לשווא, שכתיבתה לא ירדה אל המצולות. .. אוי, סופרים… מה נותר להם בעולם הזה פרט לתקוות-עני לאיזו נדבה – שבח מקורא, הזמנה להרצאה, מועמדות לפרס – ולחמלומות על חיי נצח לספריהם…" (עמ' 8 – 9)

"קנאת סופרות" נפתח בנסיעתה של אביגיל שלו, הסופרת אביגיל שלו, לפגישה באיזה חוג קוראות בספרייה העירונית בנס-ציונה. מפגשי קוראות (וקוראים) שכאלה מוכרים לי בעיקר משום שעד לשנה שעברה תיחזקתי לוח ארועים שבועי (שחדל כיקורונה) ומדי פעם הוספתי ללוח הארועים גם מפגשי קוראים כאלה, בספריות אזוריות או עירוניות. לכשעצמי, הגעתי מדי פעם להשקות ספרים, או לארועים לכבוד ספרים שנערכו בעירי הגדולה, ואף אירחתי והנחיתי בעצמי, במשך תקופה לא ארוכה, אירועים לכבוד ספרים בתאטרון "הסמטה" ביפו.

ההרהורים העוברים בראשה של אביגיל שלו לקראת ובמהלך הפגישה הזו היו מלוּוים בהתנשאות ובלגלוג כלפי קהל המאזינות והמארחת, אם כי היא מאד השתדלה שלא להפגין דבר מאלה כלפי חוץ. אלא שדרך המחשבות העוברות בראשה, תוהה הקוראת, האם זה מה שקורה לסופרות וסופרים המתארחים בחוגים שכאלה? או שאולי ערד לא ממש אוהבת את גיבורת הספר שלה?

(ובמקום אחר נכתב:

…כל סופרת מדרגה רביעית כותבת הגיגים מפורטים בפייסבוק, מחזיקה עדת מעריצות, מעלה קישורים לאיזה זנב של סקירה על הספר שלה במקומון של פתח תקווה …" (עמ' 373) )

החיים היומיומיים הבורגניים השלווים אף הם אינם מיטיבים עם אביגיל שלו. היא כמהה למשהו שאין לו בהכרח שם או פנים, אבל משהו שהוא אחר מהחיים שיש לה, משהו שיעיר בה דברים נשכחים, רגשות שנשחקו כבר עד דק, משהו אחר.

…כשהיתה ילדה, בבית הוריה, היה לה חדר משלה, שאת דלתו יכלה לסגור אחריה ולהתבודד כאוות נפשה. עכשיו, כשהיא אישה בוגרת, לא רק שאין לה חדר משלה אלא שיש לה גם שותף למיטה. לכאורה, אין רומנטי מזה. הם אינם יכולם לישון זה בלי זה. בערותם ובשנתם לא נפרדו. אבל בפועל היא מוצאת את עצמה נאבקת מדי לילה על מרחב המחיה שלה – מחצית המזרן, קצה השמיכה – מהסה אותו כשהוא שוכב על גבו ומשמיע נחרות, מאבדת שינה ומנוחה ועורגת לחדר משלה, מיטה משלה, חיים משלה. " (עמ' 219)

במהלך הספר תצא אביגיל משגרת חייה ותשוב אליה, מפויסת משהו, כך אני מקווה, תכיר בערכה ובמקומה, בחיים ובעולם הספרות, ותכתוב, כך אני מקווה בשבילה (אף שהיא דמות ספרותית, כנראה), את ספרה הבא.

בדרך כלל אני נמנעת מקריאת ביקורות על ספרים שאני מתכוונת לקרוא, בעיקר כדי לא לקלקל לעצמי את החוויה הראשונית; לפעמים מלים מתוך ביקורת "קופצות" לעיני, בעת שאני מרפרפת על הדף באחת מקבוצות הספרות בפייסבוק, או במדור הספרים בעיתון.

כך קרה שנפלה עיני על הביטויים "רומן מפתח" ו"ארס פואטי" בקשר ל"קנאת סופרות", ותהיתי ביני לביני, אם שוב אצטער על כי איני מכירה את הביצה הספרותית המקומית (אם כי מאיה ערד קבעה מושבה בארצות ניכר, כך שאינה מעורבת לגמרי בביצה המקומית, ואולי לא אחמיץ יותר מדי); ואשר לארס-פואטי, ובכן, ספר העוסק בקנאת סופרות, מן הסתם יש בו מן הארס-פואטיקה.

ואכן, הספר עוסק, מטבע הדברים בספרות, ויש בו לא מעט התיחסות לצורה, לטכניקה של הכתיבה. הספר הכתוב ברובו בגוף ראשון הגיבורה – הסופרת אביגיל שלו – מתערב בו מדי פעם קולה של המספרת הכותבת את הספר, המדברת על אביגיל בגוף שלישי, לרוב בשורות ספורות, או בפסקה, עד שנתקלתי בזה:

כאן המקום להעיר שאני מזדהה עם אביגיל בכל ליבי. אני יודעת בדיוק על מה היא מדברת. אני הכרתי את הגולם הזה לפני שבקע ממנו פרפר מרהיב, ססגוני, מגביה עוף…
…
אני יודעת מה אתם חושבים עלי. שאני שונאת את הדמויות שלי, נהנית להתעלל בהן. …" (עמ' 360)

ולאחר מכן, עברה הסופרת המספרת לכתוב על אביגיל שלו בגוף שלישי, בפרק שלם לקראת סופו של הספר. בפרק הזה, הביטוי "רומן מפתח" קיבל פתאום מקום בולט ומוצדק הרבה יותר; עכשיו יכולתי כבר לתת שם ופנים לכל מיני אנשים ונשים המוזכרים בספר הזה – הוריה של המספרת, אביה הרופא ואמה הפסיכולוגית.

ממש כמו הוריה של ערד עצמה, הרופא והפסיכולוגית שגרו בקיבוץ שבו גדלתי, ושפגשתי לאורך השנים בכל מיני מקומות בארץ, והפעם האחרונה שבה נפגשנו היתה ביציאה מהקונסטהיסטורישה מוזיאום בוינה, בו ביקרנו ממש באותו הזמן, ינואר 2019, בתערוכה של ברויגל האב.

אלא שאז היא ממשיכה, ושוב אין היא מאיה ערד הסופרת, אלא מישהי אחרת שהקוראת כבר פגשה בה לא מעט לאורך הספר. ובשלב הזה כבר לא יכולתי להניח את הספר מהיד, וחשבתי לעצמי כי הזמן שהוקדש לקריאתו בהחלט ראוי.

גילוי נאות: בשנת 2005 ניחשתי מי תהיה הזוכה בפרס ספיר (למרות שטרם קראתי את כל הספרים, אז), באיזו תחרות באתר YNET, ומשניחשתי נכונה, קיבלתי לקריאה את כל חמשת הספרים שהיו מועמדים. את ספרה, הראשון, של ערד, "מקום אחר ועיר זרה" קראתי, ולא חיבבתי במיוחד את הצורה בה בחרה לספר את הסיפור. על כן לא שבתי לאורך השנים לקרוא בספריה (למרות המלצותיה החמות של אמי, והתקבלותם של ספריה באהדה רבה על ידי מבקרות ומבקרי הספרות בארץ). נראה כי עלי לחזור בי עתה, ולחפש את ספריה הקודמים, או לפחות חלקם. הנאתי הרבה מן הספר הזה רומזת לי כי נראה כי החמצתי לא מעט לאורך כל השנים הללו.

עוד מצאתי בספר הזה הרצאה מרהיבה, מפי אחת מדמויות המשנה, על הקנון הספרותי והסיבה לחסרונן של הסופרות בו (ארס-פואטי, נאמר כבר):

…'הקנון הספרותי הישראלי קצר הרבה יותר. לא מאות בשנים כמו ביוון. כמה עשרות שנים. הוא נפתח בשנות העשרים של המאה שעברה, עם מותו של ברנר וסגר את דלתו בחריקה איטית לאורך שנות השמונים, עם הופעתם של יעקב שבתאי, דוד גרוסמן ומאיר שלו, שהספיק להכניס רגל ממש לפני שהדלת נטרקה. … יש משוררות קנוניות, שהשירים שלהן נכנסו לקנון במהלך התקופה הקצרה שבה הקנון היה פתוח. אין כותבות פרוזה קנוניות. פשוט אין. … כשהקנון היה פתוח, הקנון, כאמור, לא קיבל אליו נשים כותבות פרוזה.  …" (עמ' 258)

כדאי מאד לקרוא את ספרה זה של ערד. כדאי מאד