משחקי מחשב, מה אני בכלל יודעת עליהם? בילדותי ובנעורי משחקים היה משהו שהיו עושים בחוץ, עם כדור, או חבל או חמש אבנים, ואם בפנים, אז משחקי לוח ("חבילה הגיעה" היה להיט). מחשב היה משהו רחוק, מכונה עם כל מיני גלגלים, סרטי נייר, כרטיסיות נייר, בחדר גדול עם אנשים בחלוקים לבנים סביבו. אחר כך הגענו לחדרי המחשבים כדי ללמוד, ובשנות עבודתי פגשתי כבר מחשבים אישיים (עם דיסקטים שהוכנסו בחריצים מיוחדים כדי להפעילם), ואפילו, בחברה אחת, שפיתחה כרטיסי קול חיצוניים למחשבים אישיים (כי כרטיסי קול פנימיים למחשבים היו רק בשלבי רעיון), יכולתי לשחק במשחקי מחשב מבוססי גרפיקה מיושנת ובתוספת אודיו, בעיקר כדי לעשות טסטים לפיתוח החדש. כשילדי היו קטנים הכרתי את מריו וסופר מריו, יחד עם עוד מה משחקים משעשעים, שחייבו זריזות אצבעות בקונסולות משחק.
אולי לכן החלק הזה בספר, האזכור של כל מיני משחקי מחשב אמיתיים לא ריגש אותי כלל, משום שיכולים היו הגיבורים לפתח מנוע אטומי, הייתי מבינה באותה המידה. לא העליתי על דעתי גם כי כל אותם משחקים כרוכים בכל כך הרבה עבודה על ה"מסביב"; מנוע ספציפי, יכולות פיתוח גרפיקה ועוד ועוד.
ספרים שעניינם ספרים יש בהם איזה ערך מוסף לתולעי ספרים שכמותי, שכן, מעבר לסיפור העלילה הרי שהם דנים, לעתים, בספרים אחרים, והקוראת יכולה להנהן לעצמה אם קראה ספר זה או אחר הנזכר בהם, או לעצור רגע בשטף הקריאה כדי לבדוק מהו אותו ספר הנזכר בספר שהיא קוראת, והאם כדאי להוסיפו לרשימת הספרים שצריך לקראם, שהיא רשימה אינסופית המתכווצת ומתרחבת חליפות. ויש, לעתים, ספרים הדנים דווקא ביחסים בין סופרים לקוראים או להוצאות לאור, או בין סופרים לבין עצמם, שאז עוצרת לרגע הקוראת בשטף קריאתה ותוהה בינה לבינה, האם הספר שהיא אוחזת בידה הוא רומן מפתח, ומיהן הדמויות המתוארות בו.
הגדיל לעשות ג'ספר פורד בספרי ת'רזדיי נקסט שלו (שעדיין לא קראתי את השביעי והאחרון בסדרה) העוסק בעולם הספרים בתוך עצמם, לא זה שהקוראים נפגשים עמו, אלא עולם מקביל ובו מתנהלות הדמויות הספרותיות למיניהן, במנותק מדמותן בספרים, אלא אם כן הספר נמצא בקריאה, ואז כל דמות ממהרת למקומה הנכון בדף, "משחקת" את דמותה, וחוזרת לעסוק בענייניה בעולם הספרים. סדרת ספרים מצחיקה, מרתקת, רבת תהפוכות, מלאת רעיונות משוגעים/מצחיקים/מעוררי מחשבה.
קצת אחרי שיצא לאור "העדויות" אמרה מרגרט אטווד באחד הראיונות שלה, או לפחות רמזה, כי ככל הנראה לא יהיו עוד ספרים, משום שהיא כבר לא בטוחה שאם תתחיל אחד תוכל גם לסיימו. אבל אף פעם לא צריך לומר "אף פעם", מה גם שהיתה קורונה, וכולנו הסתגרנו בבתים, וכך יצא לאור ספר סיפורים קצרים חדש, מינורי משהו, אישי מאד ברובו, נושאים לגמרי טריוויאליים, בדרך כלל, שתחת ידה של אטווד הופכים לפנינים מלנכוליות יותר או פחות, יחד עם כמה שמזכירים את אטווד של הספרות הפנטסטית.
שלושה חלקים לספר – טיג ונל, אמי המרושעת ו- נל וטיג; החלקים הראשון והשלישי עוסקים בזוג טיג ונל, הראשון כאשר טיג עדיין בחיים, השלישי לאחר מותו.
הספר נפתח בסיפור "עזרה ראשונה". נל וטיג הצטרפו לצוות של אוניית נוסעים, כמרצים, כל אחד בתחומו; טיג ירצה על ציפורים, נל על פרפרים. חלק מצוות הבידור של האונייה. כאנשי צוות עליהם לעשות קורס עזרה ראשונה, והם מגיעים ליום השתלמות שכזה שבו המרצה שופע דוגמאות למקרים בהם יהיה צורך, אולי, בעזרה ראשונה (למרות שנל, בינה לבינה, לא כל כך בטוחה שיהיה בכוחם לפעול על פי ההדרכה, אחרי הכל, שניהם לא לגמרי צעירים). בשלב מסוים, כשהמדריך מרצה על החייאה ובעיקר על הנשמה מפה לפה, הוא מעביר ביניהם (מוכר להם) מן מסכה אישית, בעזרתה מבצעים הנשמה שכזו, ואומר כי יש לשאת מסכה כזו בכל עת:
הטיסה לבריסל התעכבה קצת והיה חשש מסוים שלא אגיע לטיסת ההמשך בזמן, והייתי צריכה להסיח את דעתי באופן מוחלט מן הדאגה הזאת, עניין שממילא לא היה תלוי בי כלל, ולכן, משסיימתי את All Seated on the ground הכה מצוין ושובה לב, ואף כתבתי עליו, ולפני שאני עוברת לספר הבא, החלטתי לשוב לזה, שלפני זמן מה לא מצאתי בו עניין, והנחתי בצד.
מאחר שלא זכרתי ממנו כמעט דבר, קראתיו שוב מן ההתחלה (לא מסובך כשאת יושבת בסיגר מתכת לא גדול תלויה בין שמים וארץ, ואין לך לאן באמת לאן ללכת).
קבוצה של חוצנים, ששה במספר, הגיעה בספינת חלל שנחתה בקמפוס של אוניברסיטת דנבר.
משלחות של מדענים עלו לרגל, כדי לבחון את החוצנים הללו.
אלא שכל ניסיונות התקשורת עלו בתוהו.
התגובה היחידה מצד החוצנים היה מבט נוזפני ומצמית, כזה כמו שהיה לדודה ג'ודית, דודתה של מג, המספרת, שתמיד היתה לה ביקורת, לדודה, על מג, אחותה ואמה, ודי היה במבט אחד מצידה, כדי לגרום לכל אחת מהן לסגת עם ראש מושפל ולמלמל משהו.
הזמן עבר. משלחות המדענים החלו לחזור למקומות מהם הגיעו, ונותר רק צוות מצומצם, מג המספרת, ביניהם, שעדיין המשיכו לבדוק למה אם בכלל יגיבו החוצנים האלה? המבטים המצמיתים מצד החוצנים גרמו ללא מעט תחלופה של מדענים / חוקרים / אנשי דת ועוד, משום שאף אחד לא רוצה להרגיש נזוף כל הזמן.
לינדה היא אשה פשוטה, כך נראה. היא המספרת, והספר כולו נכתב מזרם התודעה שלה. לינדה של ההווה מספרת מתוך איזשהו מוסד רפואי, כנראה לחולי נפש, לא לגמרי ברור. ושם היא נזכרת בעבר.
פעם היא הייתה אשתו של טֶרי, שהיה יוצא בבוקר לעבודה, באיזה מפעל, במסחרית שלו, שהיא מעדיפה שלא לנסוע בה, כי היא מלוכלכת למדי, ולינדה אוהבת שהכל יהיה נקי ומסודר. כמו בבית. חוץ מאשר בחדר העבודה של טרי, אליו היא לא נכנסת, ומשום כך הוא מבולגן ומלוכלך.
כשהוא חוזר הביתה מהעבודה היא מכינה לו ארוחת ערב, ואחר כך הוא מתישב מול הטלוויזיה ומעיר הערות למיניהן. עד שהוא הולך לישון, והיא יכולה לנקות את מה שהשאיר אחריו.
חוץ מניקיון הבית היא עובדת במשרה חלקית בחנות צדקה המוכרת מוצרים מיד שניה.
אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, או אולי אף במהלך הקריאה, איני זוכרת במדויק, אצתי לחפש את הקנטטה מס ' 106 – אקטוס טרגיקוס – של יוהן סבסטיאן באך, ובאיזה זמן אף קניתי את הדיסק והאזנתי ליצירה שוב ושוב, עד שכיום אני מכירה אותה כמעט בעל-פה.
אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, תחבתי אותו למדף הספרים בבית, כדי שיישאר לי לקריאה שניה (מרבית הספרים מוצאים עצמם מחוץ לבית, משום שאין מקום לכולם, ורק אלה שיש סיכוי שאקרא בהם שוב נשארים). עתה, כשאני מתכננת ביקור בקופנהגן, בעתיד הקרוב, הגיע הזמן הזה שנכון לקריאה שניה.
לא זכרתי הרבה מן הספר, רק שהיה מרתק, ועסק במוזיקה, ובאדם אחד שיש לו יכולת שמיעה מופלאה, והוא שומע צלילים ומהויות של אנשים ושל התהוויות ממרחקים גדולים וקרובים. לא זכרתי כמה מעט מוזכרת הקנטטה מס' 106, וכמה הרבה יצירות נוספות מוזכרות בספר, יצירות אותן לא טרחתי לחפש באדיקות שכזו. לא זכרתי עד כמה הספר גדוש בפרטים, עד כדי הליכה לאיבוד כמעט. ומשהו, משהו מן הקסם של קריאה ראשונה אבד, כנראה, לעד.
