לינדה היא אשה פשוטה, כך נראה. היא המספרת, והספר כולו נכתב מזרם התודעה שלה. לינדה של ההווה מספרת מתוך איזשהו מוסד רפואי, כנראה לחולי נפש, לא לגמרי ברור. ושם היא נזכרת בעבר.

פעם היא הייתה אשתו של טֶרי, שהיה יוצא בבוקר לעבודה, באיזה מפעל, במסחרית שלו, שהיא מעדיפה שלא לנסוע בה, כי היא מלוכלכת למדי, ולינדה אוהבת שהכל יהיה נקי ומסודר.  כמו בבית. חוץ מאשר בחדר העבודה של טרי, אליו היא לא נכנסת, ומשום כך הוא מבולגן ומלוכלך.

כשהוא חוזר הביתה מהעבודה היא מכינה לו ארוחת ערב, ואחר כך הוא מתישב מול הטלוויזיה ומעיר הערות למיניהן. עד שהוא הולך לישון, והיא יכולה לנקות את מה שהשאיר אחריו.

חוץ מניקיון הבית היא עובדת במשרה חלקית בחנות צדקה המוכרת מוצרים מיד שניה.

תמיד שקטה תמיד נחבאת אל הכלים. בשכונה עם הבתים הכמו משוכפלים. חיים משעממים, למדי.

.. וזאת אני. לינדה. זאת שמסתכלת למטה כשכל האחרים מסתכלים קדימה. הנערה שלא זוכרים בדיוק הסגורה."

עד שמתגלה גופה של אשה צעירה, ואחר כך עוד גופה. כולן בפינות נסתרות בשכונה ובסביבותיה.

פתאום יש עניין.

פתאום נשים מפחדות לצאת לבדן מן הבית, ולהסתובב לבדן בחשיכה.

פתאום המשטרה מגלה עניין בכל מיני דברים הקורים בשכונה.

ללינדה יש זכרונות לא כל כך נעימים מהמשטרה, מזמן אחר, כשהיתה ילדה בווילס. משהו שקשור באביה. אבל היא לא ממש מספרת, אפילו לעצמה.

רק שהכל היה טעות איומה, והיא נשארה בלי אביה שאהבה מאד. רק עם אמה, המלאה ביקורות על הכל, גם עליה. בעיקר עליה.

לאט-לאט נפרש הסיפור לעיני הקוראת, עוד אשה נרצחת, ועוד אחת. מכתבים עלומים המגיעים לכל מיני אנשים, ובהם איום לא לגמרי מוסווה – סודך גלוי לפני. תורך עוד יגיע.

מה שמוסיף לפחד ולחרדות.

ולינדה ממשיכה בחייה המשמימים, השגרתיים. עם בעל שהחיים לצידו נראים כמו בזבוז של מה שיכול היה להיות.

… מוזר לגלות שהיו לך ציפיות רק אחרי שמשהו כבר נגמר, אחרי שנים, כשאת מתעוררת בוקר אחד מקול נחירות ומכובד האכזבה שלך. כשאת נפרדת מהשינה ופוקחת את העיניים ומקדמת את פני היום כאילו הוא אויב. כשאת מסתכלת על הגוף ששוכב לצידך ומבינה שזהו זה. הטלת עוגן. זה הנוף שתראי במשך שארית חייך. ורק אז את מבינה שכנראה בכל זאת היו לך ציפיות."

לאט-לאט מוסר עוד רובד ועוד רובד מן הסיפור, עד שכולו, כמעט ברור ומובן.

ואי אפשר להניח את הספר מן היד. עד סופו.

מרתק ומותח.

כמו אצל קאנון.

וכמו אצל קאנון, גם כאן, עיירה קטנה, שכונה שבה כולם מכירים את כולם, כולם נפגשים בפאב השכונתי פעם בשבוע. כולם יודעים מיהו המוזר השכונתי,  ומה קורה בבתים של אחרים. לפחות חלק ממה שקורה.

כמו בספריה האחרים של קאנון, גם כאן הסיפור נכתב כזרם התודעה של הגיבורה, שיש לה דרך מחשבה ייחודית משלה, כזו היוצרת רושם מאד מסוים לגביה.

ואולי אישיותה של המספרת, כפי שמשתקפת מדבריה, גרמה לאיזשהו דיסוננס בסופו של הספר, כשהתבררו כל הפרטים. ובכלל – הטכניקה של לגלות פרטים מן העבר לאט-לאט, יכולה, לעתים להיות בעוכרי הספר, בעיקר אם הקוראת נעשית מודעת לטכניקה הזו במהלך הקריאה.

ולאחר שאמרתי את אלה, עדיין המכלול עולה על סך חלקיו והקריאה בספר הזה בהחלט מרתקת, וכדאי מאד לקראו.