משחקי מחשב, מה אני בכלל יודעת עליהם? בילדותי ובנעורי משחקים היה משהו שהיו עושים בחוץ, עם כדור, או חבל או חמש אבנים, ואם בפנים, אז משחקי לוח ("חבילה הגיעה" היה להיט).  מחשב היה משהו רחוק, מכונה עם כל מיני גלגלים, סרטי נייר, כרטיסיות נייר, בחדר גדול עם אנשים בחלוקים לבנים סביבו. אחר כך הגענו לחדרי המחשבים כדי ללמוד, ובשנות עבודתי פגשתי כבר מחשבים אישיים (עם דיסקטים שהוכנסו בחריצים מיוחדים כדי להפעילם), ואפילו, בחברה אחת, שפיתחה כרטיסי קול חיצוניים למחשבים אישיים (כי כרטיסי קול פנימיים למחשבים היו רק בשלבי רעיון), יכולתי לשחק במשחקי מחשב מבוססי גרפיקה מיושנת ובתוספת אודיו, בעיקר כדי לעשות טסטים לפיתוח החדש. כשילדי היו קטנים הכרתי את מריו וסופר מריו, יחד עם עוד מה משחקים משעשעים, שחייבו זריזות אצבעות בקונסולות משחק.

אולי לכן החלק הזה בספר, האזכור של כל מיני משחקי מחשב אמיתיים לא ריגש אותי כלל, משום שיכולים היו הגיבורים לפתח מנוע אטומי, הייתי מבינה באותה המידה. לא העליתי על דעתי גם כי כל אותם משחקים כרוכים בכל כך הרבה עבודה על ה"מסביב"; מנוע ספציפי, יכולות פיתוח גרפיקה ועוד ועוד.

הסיפור הבסיסי, לעומת זאת, אוניברסלי, ומושך ונוגע ללב (כמובן), וכולל בתוכו ניואנסים בתרבות האמריקאית, המשתנים ממקום למקום, התיחסות למיעוטים, את החלום האמריקאי על מגבלותיו, צריך לומר, ואיזה קסם מעל הכל, קסם שרק סופר או סופרת מצויינים במיוחד יכולים להשרות על סיפור.

והרי הסיפור של נער פוגש נערה סופר כבר בכל כך הרבה דרכים, ובכל זאת, מסתבר כי תמיד אפשר לכתבו מחדש.

סמסון מזור איבד את אמו בתאונת דרכים, ועבר לגור עם  סבו וסבתו. באותה תאונה נפגעה רגלו  באופן שהצריך ניתוחים חוזרים ונשנים ואשפוזים לא מעטים. באשפוז שלאחר התאונה, בזמן שהיה לו בין טיפולים כואבים, ניתוחים, ומנוחה הכרחית, בילה כמעט באופן בלעדי במשחקי מחשב בפינה המיועדת לכך בבית החולים. שם פגש את סיידי גרין, אחותה הצעירה, הבריאה, של נערה חולת סרטן, שמצאה עצמה נגררת בעל כרחה לבית החולים עם ההורים המודאגים, שהקדישו לה, מטבע הדברים, תשומת לב פחותה.

נער פוגש נערה, לשניהם תחום עניין משותף, שניהם קצת אאוטסיידרים (הוא אף יותר ממנה), שינהם מוצאים שפה משותפת.

ומכאן ימשיכו יחד, כחברים הכי טובים ואחר כך ייפרדו דרכיהם עקב מריבה נוראית, וייפגשו שוב בזמן לימודיהם לתואר הראשון, כל אחד באוניברסיטה יוקרתית אחרת,  יאחדו כוחות ויקימו חברה לפיתוח משחקי מחשב (עניין שהוא, כאמור, כמעט טאבולה ראסה עבורי).

במהלך הזמן הזה השניים הפכו לשלושה; שותפו של סם לדירה (בעצם בעל הדירה בה התגורר סם), שבא ממשפחה עם לא מעט ממון, והיה לשותפם השלישי ביצירה הכוללת, כאשר כל אחד מהם אחראי על תחום אחר בחברה.

על החיים בתוך סטארט-אפ, שבהם מלבד לאכול ולישון, כל הזמן מוקדש לפיתוח ודיבוג, התאמה, תיקון, קינפוג, ושוב פיתוח.  ההצלחה, הכשלון (היחסי או המוחלט).  ואלה במקביל להתפתחות השוק. משחקי מחשב הופכים למשחקי רשת, (מי חלם?) ואפשר לשחק ימים שלמים, עם הפסקות. אפשר למות ולקום מחדש, אפשר להיות מה שתמיד חלמת, מה שמעולם לא היית.

מי שמרשה לעצמו לשחק עם אדם אחר לוקח סיכון לא קטן. כי פירוש הדבר שהוא מרשה לעצמו להיפתח, להיחשף, להיפגע. משחק משותף הוא המקבילה האנושית לכלב שנשכב על הגב – אני יודע שלא תפגע בי למרות שאתה יכול. והכלב מצדו מחזיק את ידך בין שיניו ולא נושך. זה מעשה שדורש אמון ואהבה. כעברו שנים רבות סם אמר בריאיון… את המשפט השנוי במחלוקת, 'שמחק הוא הפעולה הכי אינטימית שיש, אפילו יותר מסקס.' …"

לעתים קרובות סיידי חשבה שלסקס ולמשחקי וידיאו יש מכנה משותף רחב. צריך להשיג מטרות מסוימות. לציית לכללים מסוימים. יש שילוב רצוי של פעולות – לחיצה על הכפתורים הנכונים, הפניית הג'ויסטיק, פקודות – שבזכותן כל העניין מוצלח יותר או פחות. יש עונג בידיעה ששיחקנו היטב ופורקן שמגיע כשעוברים לשלב הבא. להצטיין בסקס פירושו להצטיין במשחק הסקס."

…"אה, אם זה מה שמטריד אותך את יכולה להיות רגועה, לדעתי. הדבר הכי חשוב הוא למצוא מישהו שרוצים לשחק איתו. ובכל מקרה, הנישואים כאן הם עניין מעשי בעיקר. מאחדים רכוש, ואם זה לא מסתדר מפרידים רכוש….'".

ומהי אהבה, בסופו של דבר?" אמרו אלבסטר, "אם לא הדחף הבלתי הגיוני לזנוח את התחרותיות הטבועה בנו ולהקל את מסעו של אדם אחר בחיים?"

אפשר לחיות חיים שלמים במשחק. חיים שבהם אפשר להיות הכל. אולי. ואולי הבחירות שצריך לעשות כשחקנים במשחק, הן אלה  שהיית עושה ב"חיים האמיתיים", בלי ההסתרה מאחורי הדמות שבחרת. אולי הדמות רק מאפשרת לך לבחור באמת.

אחרי ספרה הקודם של זווין, "סיפורי חייו של מר פיקרי"  חששתי מעט מספר נוסף שלה. האם תשוב ותעסוק בנושא קרוב לנושא הקודם, האם איכות הכתיבה תהיה שונה, טובה פחות, מאומצת יותר?

שמחתי להתבדות. הספר הזה  סביבתו וגיבוריו שונים לחלוטין מן הקודם; הכתיבה, העלילה, הסיפור נפלאים לא פחות.

ולא נותר לי אלא להצטער כי איני בקיאה יותר בעולם משחקי המחשב (מצד שני, לוּ הייתי, יש לשער שהייתי מקדישה פחות זמן, אם בכלל, לקריאה, ואז הייתי מחמיצה את הספר הזה.).

מומלץ בהחלט.

(ובאשר לאותה חברה בה פיתחו כרטיסי קול, ובכן, היא נסגרה. כיום, כמובן אין שום צורך בכרטיס קול חיצוני. ומעבר לכך, קרה בה מה שקורה בלא מעט חברות, ,כולל זו של סם וסיידי, הרצון לפתח ולשכלל עוד ועוד את המוצר, עד שהוא הופך ללא רלוונטי.

… אם שואפים תמיד לשלמות, בסוף לא עושים כלום."

ולכן, צריך לדעת מתי המוצר שלם גם אם לא מושלם, ולהוציא אותו לשוק. תמיד אפשר להוציא גרסת משחק 2 או 3)