ספרים שעניינם ספרים יש בהם איזה ערך מוסף לתולעי ספרים שכמותי, שכן, מעבר לסיפור העלילה הרי שהם דנים, לעתים, בספרים אחרים, והקוראת יכולה להנהן לעצמה אם קראה ספר זה או אחר הנזכר בהם, או לעצור רגע בשטף הקריאה כדי לבדוק מהו אותו ספר הנזכר בספר שהיא קוראת, והאם כדאי להוסיפו לרשימת הספרים שצריך לקראם, שהיא רשימה אינסופית המתכווצת ומתרחבת חליפות. ויש, לעתים, ספרים הדנים דווקא ביחסים בין סופרים לקוראים או להוצאות לאור, או בין סופרים לבין עצמם, שאז עוצרת לרגע הקוראת בשטף קריאתה ותוהה בינה לבינה, האם הספר שהיא אוחזת בידה הוא רומן מפתח, ומיהן הדמויות המתוארות בו.

הגדיל לעשות ג'ספר פורד בספרי ת'רזדיי נקסט שלו (שעדיין לא קראתי את השביעי והאחרון בסדרה) העוסק בעולם הספרים בתוך עצמם, לא זה שהקוראים נפגשים עמו, אלא עולם מקביל ובו מתנהלות הדמויות הספרותיות למיניהן, במנותק מדמותן בספרים, אלא אם כן הספר נמצא בקריאה, ואז כל דמות ממהרת למקומה הנכון בדף, "משחקת" את דמותה, וחוזרת לעסוק בענייניה בעולם הספרים. סדרת ספרים מצחיקה, מרתקת, רבת תהפוכות, מלאת רעיונות משוגעים/מצחיקים/מעוררי מחשבה.

ועתה מגיע אופיר טושה גפלה, שאמנם עסק בעבר בענייני ספרים, בספרו  הקטרקט בעיני הרוח,  אלא שזהו ספר מן הסוג הראשון, זה שהקוראת מוצאת בו קשרים וקישורים לספרים אחרים, ואילו עתה זה ספר העוסק, ובכן, בענייני הספר עצמו.

היֹה היה ספר שרק מעטים הצליחו לקרוא. וגם המעטים לא קראו אותו מתחילתו ועד סופו. ואת הספר הזה רק מעטים קראו לא מפאת קושי מיוחד להבין את שפתו, או את סיפור העלילה, או הגיגים מאמצי מחשבה; גם לא מכורח היותו אחד ויחיד, עותק בודד שמעמדו הייחודי היה בעוכריו, כי בכל רגע נתון רק אדם אחד יכול היה לקרוא בו. לא. בספר הזה קראו מעטים משום שכל אימת שמישהו פתח אותו נטרק הספר בפניו בקול חבטה עזה.  ….
….
… אבל המעטים שעלה בידם לפתוח את הספר ולקרוא בו – שמונה אם לדייק – היו היחידים שהבינו. למרבה הצער, אין באפשרותם לחלוק את הבנתם עם העולם, כי הם כבר לא חלק ממנו." (עמ'  7 – 8)

ולא סתם ספר; ספר שהוא המספר בספר שאנו קוראות וקוראים. ועוד – לא סתם ספר, אלא כזה, שאילו היה נופל לידינו, מן הסתם לא יכולנו לקרוא בו, משום שרוב קוראיו וקוראותיו מעולם לא הצליחו לפתוח אותו, כדי לקראו, או אף סתם לעלעל בדפיו, ומי שכן הצליח או הצליחה לפתחו ואף לקרוא בו, מצאו או מותם (או, שמא, מותם מצא אותם), זמן קצר לאחר קריאת הספר.

חיי ספר הוא סיפור חייו של ספר אחד "ספר העולמות". ספר שנדפס בעותק יחיד, ולכן רק מי שמחזיק בו יכול לנסות לקרוא בו, ואף מבלי לדעת כי אם יצליח, ימות.

גפלה בונה, דרך סיפורו של הספר, את עולם הספרים, כפי שהוא נראה לספר הזה עצמו.

… לכל ספר שתי משפחות: המשפחה הביולוגית המורכבת מאחיו ומאחיותיו (הספרים האחרים פרי עטו של בוראו) והמשפחה המלאכותית – כל שיבוטיו באשר הם, כלומר עותקיו." (עמ' 10)

…. בכל מקום שיש בו ספרים נשמע לחש שרק אנחנו יכולים להפיק ולשמוע. … מטבענו אנחנו לא יצורים חברתיים, ואת כל שיחותינו אנחנו מנהלים בינינו ובין עצמנו. …. אין דבר שאנחנו נכספים אליו יותר מדממה מוחלטת, ולו לרגע. ולכן, כשמגיע היום המיוחל וקורא לוקח אותנו אל חדר השינה או טומן אותנו בתיקו, … אין מאושרים מאיתנו. סוף סוף הלחש ההמוני נעלם, … ואז כעבור שבוע, שבועיים ולעיתים אפילו חודש, ישיב הקורא את הספר למקומו הקבוע במדף הספרים, מייד יחלוף בשדרתו של האומלל זעזוע, ובלית ברירה ישוב לשמוע את אנדרלמוסיית הלחישות שלעולם אינה פוסקת." (עמ' 12)

ואם חשבתי, אך לרגע, כי בספר הזה אמצא שעשוע ועניין כמו בספריו השנונים של ג'ספר פורד, הרי שבמהרה הוברר לי כי טעות בידי; גפלה מביא אל הספר הזה, כמו אל ספריו האחרים, את זרמיו התת-קרקעיים של המוות, ואף מקצת מן האופל והעל-טבעי או הפארא-נורמלי.

גם לאוהבי הספר, המחשיבים עצמם אנשים תרבותיים, משום שהם, ובכן, קוראים ספרים (כן, כן, אף אני משתייכת ל"מועדון" הזה); ובכן, גם להם מזכיר גפלה כי קריאת ספרים אינה ערובה לשום תכונה אנושית חיובית.

כך, למשל, אחת מצורות הענישה לפושעים הינה שליחתם למתקן לחינוך מחדש מסוג מסוים מאד. במתקן הזה יאלצו לקרוא ספרים במשך מחצית היממה, במשך כל התקופה שנקצבה להם כעונש, משום שהרשויות מאמינות שכך יהפכו לאנשים טובים יותר.

…הקורקטום… הספרייה המתקנת;… מקום שאליו נשלחים אנשים שפשעו כדי לרצות את עונשם בקריאה יומיומית שנמשכת שתים עשרה שעות לא רצופות… עד שיפכו לבני תרבות שרשאים לשוב אל חיק האנושות,…" (עמ' 13)

ובכן

… במקרים רבים קריאה לא תהפוך אדם לבן תרבות; היא תעניק לו אצטלה של בן תרבות. מנגד, אני משער שבן תרבות אמיתי יחוש, כפי הנראה, צורך עז – טבעי, בלתי מתפשר, קיומי ממש – לקרוא, במנותק מנסיבות חייו. …" (עמ' 53)

ישנם בעולמו של גפלה גם אנשים שפעם קראו, ועתה חדלו, והם נושאים עמם תחושת אשם, כי פעם היו "אנשי ספר" ועכשיו הם כבר לא, או אולי הם סתם בהפסקה, שנמשכת ונמשכת ונמשכת. לאנשים שכאלה הוקמו קבוצות תמיכה ייעודיות, שנועדו להסיר מהם את רגשי האשמה. כן, מותר לכם להפסיק לקרוא, אתם לא אנשים פחות טובים בגלל זה.

…קבוצת תמיכה של 'קוראים לשעבר' – רוב הנוכחים היו אנשים שהתמכרו לצפייה אינטנסיבית בסדרות טלוויזיה, אבל היו שם כאלה שפשוט לא מצליחים להתרכז בקריאה או שוויתרו לחלוטין על תחביבם משכבר הימים. מטרת הקבוצה לא הייתה לגרום לאנשים לחזור לקרוא, … אלא להודות בנטישת הקריאה ולהשלים עימה. …" (עמ' 23)

ובחזרה לספר, ולסיפורו. הספר לוקח את הקוראות והקוראים, בדרכו הפתלתלה והלא-לינארית, אל הדרך שבה נכתב, וכן תולדות חייו, ככל שהוא יכול ומסוגל לספר. משום שחלק מן התולדות האלה נסתר ממנו; הוא יכול לדווח על מקומות ותחושות, על סוגי קוראים שקראו או ניסו לקראו, אבל ידיעתו לוקה בחסר. לאט-לאט תגלה הקוראת מהו אותו סיפור, איך נוצר, מדוע רק בהעתק אחד, מה עלה בגורלו של הסופר.

בדרך תתוודע הקוראת לכמה וכמה תובנות ספרותיות, מתוך עולם הספרים עצמם. יחסי הספרים בינם לבין עצמם, כשהם מונחים על המדפים, ומה קורה לספר שאיש אינו קורא או שאיש אינו קורא יותר. האם עכשיו יהיה לי קשה יותר לנטוש ספר במהלך קריאתו? האם יחשב לי הדבר לחוסר נימוס כלפי הספר, גם אם אין לי כל עניין בו?

… כמה מילים על חרדת נטישה. כל ספר חווה אותה, ובמיוחד אלה שתהילתם חלפה מן העולם; גם ספרים שנחשבים למאתגרים מפתחים אותה כשהם נוכחים לדעת שקוראיהם זונחים אותם בעיצומה של הקריאה; ואפילו ספרים שיצאו לאור לפני חודשיים שלושה, ושהיד היחידה שנגעה בהם היא ידו של המוכר בחנות, שתחילה הניח אותם במקום של כבוד ולאחר זמן מה העביר אותם אל ירכתי החנות, חוששים מפני נטישה המונית, שלמרבה הצער הורגלו בה מרגע שהגיחו לאוויר העולם. … האם אין דרך להבטיח שקורא יישאר עוד קצת, במקום לבזות את הכנסת האורחים שלנו ולצאת בסערה הרבה לפני שהסתיימה קריאתו בנו? אני מבין שהזמן דוחק, ושהספרים מרובים, ושאין טעם להתענות, ועוד שלל סיבות שעומדות לצד הנוטש, אבל מה עומד לצידנו? … כל חנות ספרים היא בית יתומים, כל ספרייה היא בית אומנה, כל קורא שמאמץ אותנו הוא הורה נחשק…"  (עמ' 73 – 74)

והלא גם כך אני מאד משתדלת לגמור כל ספר שהתחלתי קריאתו,  ולא מעט פעמים מצרה על כך שבזבזתי זמני. ומה חשוב יותר – רגשותיו של ספר לא מוצלח במיוחד, או הזמן העומד לרשותי לקריאת ספרים?

וגם יחסי סופר-קוראים נזכרים בספר הזה; הדחף (הבלתי נשלט?) לכתוב, החרדה שמא לא ייקרא, ואם ייקרא האם יאהבוהו, וכמה שנים "יחיה" הספר הזה בתודעה, או האם יהיה אך אופנה חולפת? האם קוראיו יגיבו? האם באופן אישי, או בפומבי? האם יגיעו למפגשי סופר? האם המבקרים יאהבו את הספר? וכמה אזכורים יהיו לו ברשתות החברתיות?

.. סופרים לא יודעים מי קורא אותם ומתי, אבל עצם המחשבה שיש שם מישהו שהדבר היחיד שקושר ביניכם זה הספר שלך… אחר כך, כשאתה פוגש את הקוראים בכל מיני אירועים, או אפילו כשאתה מקבל מהם מכתב… אתה מבין עוד יותר את יופייה של  העסקה הזאת. …" (עמ' 140)

כך נפרש עולם הספרים, או, שמא, עולמו של הספר היחיד הזה, מול עיניה המשתאות של הקוראת, שלא תניח אותו מידיה עד שתבין, עד שתדע מה עלה בגורלו של הספר ולמה הגיע לאן שהגיע, לידיים שהגיע? מה קרה לאנשים ולנשים שבכל זאת קראו בו, שהלכו לעולמם זמן קצר לאחר מכן?

אבל את אלה אי אפשר לספר כאן, כדי שלא אקלקל את חדוות הקריאה בספר הזה.

קראו גם.