רובוטים דמויי אדם מוכרים בספרות המד"ב והפנטזיה כבר לא מעט שנים. אייזק אסימוב בספריו שנכתבו ופורסמו כבר בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת הציג רובוטים שכאלה, עם מערכת חוקים מוסדרת ובינה המשתווה, ככל הנראה, לבינתם של בני האדם, ואולי אף עולה עליהם. גם פיליפ ק. דיק הציג רובוטים דמויי אדם (כה דומים עד כי נדרש מבחן מיוחד, מילולי, כדי להבחין בינם לבין בני האדם) בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". אף ספר זה פורסם בשנות הששים של המאה הקודמת. וישנם עוד.
אז זה נחשב מדע בדיוני. כיום מכונות דמויות אדם בעלות יכולת למידה תוך שימוש בבינה מלאכותית הן כמעט (או אולי כבר) רק עניין של זמן. נראה כי הבינה המלאכותית עדיין לא הגיעה לדרגה הנדרשת, אבל לא ירחק היום.
רובוט דמוי אדם כזה, המשתמש בבינה מלאכותית מופיע גם ב"מכונות כמוני" שכתב איאן מקיואן, ועתה מגיע הרובוט דמוי האדם, בעל הבינה המלאכותית שיצר אישיגורו.
23 ספרים שנכתבו בעברית, ועל כן מדורגים בסוף השנה העברית
52 ספרים שתורגמו לעברית או נקראו באנגלית.
מאחר שחלק מן הספרים נקראו בסדרות (The Broken Earth, Thursday Next, מדריך המכשפה לקסם) הרי שלצורך הדירוג איגדתי אותם, בעיקר כדי להקל על; פחות ספרים "לסנן" מתוך רשימת הספרים שאהבתי.
גם לאחר הצמצום והאיגוד, נותרו יותר מעשרים ספרים שאהבתי מאד, והייתי צריכה גם בהם לנכש ולקצץ, עד שהגעתי לרשימה הסופית של עשרת הספרים שהכי אהבתי השנה.
כמה וכמה ספרים של שטפן צוויג קראתי בשנים האחרונות, ובכל פעם שמתגלגל לידי אחד נוסף, אני ממהרת לקרוא בו, משום שאני אוהבת את כתיבתו ועיסוקו באנשים ובטבעם, ובעיקר ביקורת מושחזת על מנהגיהם. על כן הופתעתי מעט כאשר הגיע אלי הספר הזה, העוסק בדמות אמיתית, מגלה ארצות, רומן היסטורי שבניגוד לרומנים היסטוריים אחרים, אינו מוסיף דמויות בדיוניות מדמיונו של הסופר, כדי להוסיף איזה סיפור ש"ימשוך" את הקוראות והקוראים, אלא רק סיפור המעשה, כפי שהתגלה לו בחיפוש בארכיונים למיניהם, יחד עם פרשנות מסוימת, שהרי לא כל הכתבים מאז שרדו, ואלה ששרדו לא בהכרח משקפים לגמרי את מה שהיה, וההיסטוריה ממילא מספרת את סיפורם של המנצחים. ובכל זאת יש כאן סיפור מרתק, שעניינו גילוי נתיבים חדשים בים, ומיפוי העולם, כפי שאנו מכירות ומכירים אותו כיום.
אולי משום כך נרתעתי תחילה מקריאת הספר הזה; משום שאינו סיפורת (Fiction בלשון עם לועז), אלא סיפור אמיתי, תיעוד של דמות היסטורית, שחיתה פעם, לפני כמה מאות בשנים, ומעשיה מוכרים לכל מי שלמדה גיאוגרפיה והיסטוריה. מוכרים? לא ממש. כל מה שזכרתי הוא שמגלן היה מגלה ארצות, אחד מלא מעט יורדי ים בתקופתו. לא זכרתי מה בדיוק גילה, ובוודאי שלא הייתי מודעת לכל התהליכים סביב המסע שלו.
הראשונות הן הנשים הראשונות שהיו פעם, כשנכתב ספר הספרים. רוב רובו של הספר הזה מוקדש לגברים, כי ככה זה בעולם, את ההיסטוריה כותבים המנצחים, והפטריארכיה ניצחה. אז, כשכתבו את התנ"ך. גברים כתבו את התנ"ך, ולכן הנשים מעטות בו. מעטות מאד. לחלקן אין אפילו שם (כמו כל מיני ספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות – בתו של שומר הזכרון, אחותו של הנגר, אשתו של הנוסע בזמן; ברוב הספרים האלה האשה מופיעה מגבה, כי גם פנים אין לה. ממש כמו ערפה, גיבורת הסיפור האחרון של שהרה בלאו).
שהרה בלאו החליטה להוציאן לאור, את הנשים האלה, לספר את סיפורן, להרחיב קצת את קוצר היריעה של התנ"ך, לשתף אותנו ב"מאחורי הקלעים".
לא מזמן נכחתי בערב שנערך לכבוד הספר הזה, כפי שאני עושה מדי פעם, כשיוצא לאור ספר של מי ממכרי או ממכרותי. שלא כבדרך כלל, הפעם לא קראתי את הספר לפני קיומו של הערב הזה, ולמעט ידיעה כללית על הספר – ספרה של ריקי כהן על חייה כבת לאם חולת נפש ("פגועת נפש", כנהוג לומר היום) – לא ידעתי הרבה על הספר.
ואכן, הערב הוקדש רובו ככולו לכותבת כבתה של אמה (ערב מרתק, אגב. חבל שלא באתם).
את קריאת הספר דחיתי קצת, בעיקר כדי לנוח מעט מספרים "רציניים" ו"כבדים" (זה לא באמת עובד), ואולי כי פחדתי מעט מלהכיר (גם) את הצד הזה של כהן, אותה אני מכירה כבר לא מעט שנים. לשתינו עבר כמנהלות פורום ספרים ב- YNET, שתינו נפגשות תדיר בעולם, או שמא – ביצת, הספרות המקומית, היא כמקצוענית בתחום, אני כחובבת, ואף תרמתי לספר בעריכתה, והגעתי לערב לכבוד ספר שיריה "ערמה מלוכלכת בכל חדר". אבל החיים הפרטיים תמיד נסתרו מעיני, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לפלוש אליהם כך, להכיר אותם.
בין השנים 1854 ו-1929 נערך בארצות הברית ניסוי חברתי שאפתני, ובסופו של דבר שנוי במחלוקת, להצלת ילדים עניים וחסרי בית, תנועת רכבת היתומים. רכבות היתומים פעלו לפני מעורבות הממשלה הפדרלית בהגנה על ילדים ורווחת ילדים. רכבות היתומים העבירו כ-200,000 ילדים מערים כמו ניו יורק ובוסטון למערב אמריקה כדי שיאומצו. רבים מהילדים הללו הושמו אצל הורים שאהבו אותם וטיפלו בהם, אולם היו גם מקרים אחרים. היו אף מקרים בהם הושמו הילדים במספר מקומות, כאשר למשפחות הקולטות ניתנה גם האפשרות לבחור שם לילד או לילדה שאימצו. חלק מן הילדים האלה לעולם לא ידעו מנין באו, ולא נותר להם דבר מחייהם הקודמים. חלק מהילדים היו ילדים שהגיעו בגלי ההגירה לארצות הברית, ונתייתמו בדרך או אחרי הגיעם לארצות הברית.
כריסטינה בייקר קליין מספרת את סיפורם של הילדים האלה, דרך סיפורה של נערה אחת – ניב פאוור, שהיגרה עם משפחתה מאירלנד, ולאחר שכל בני משפחתה ניספו בשריפה, נאספה על ידי האגודה למען הילד ונשלחה, יחד עם ילדים אחרים, בהיותה רק בת תשע, לכיוון מערב, להיות מאומצת באיזו משפחה.
ואל תורוואלד היא אשה צעירה החיה בסיאטל, ומועסקת בחוזה מיוחד על ידי הצבא. ואל תורוואלד היא קבלנית עצמאית לענייני חיסול של יצורים קסומים שפגעו בבני האדם על כדור הארץ.
כן, מסתבר שכל מיני יצורים מרושעים מגיעים לכדור הארץ, ומטילים חתיתם על כל מיני בני אדם, גורמים להרג ולהעלמויות, ובצבא יש יחידה מיוחדת שתפקידה לטפל בשכאלה, והיחידה הזו משתמשת בשירותיה של ואל כדי לחסל אותם יצורים.
את היצורים האלה, בני תמותה רגילים (אנחנו) בדרך כלל לא רואים, אלא אם כן מאוחר מדי בשבילנו, משום שכוחותיהם הקסומים מאפשרים להם להסוות את עצמם באמצעות לחשים וקמעות. וכך הם ומקומות מגוריהם חומקים מעינינו תדיר.
ואל יכולה לחוש בנוכחותם, משום שהיא לא בת תמותה רגילה, אלא בת תערובת. אביה היה אלף. גם אמה של ואל ניחנה באי-אילו כוחות קסם ויכולות למיניהם.
יש לה לואל טיגריס קסום, המתממש בכל פעם שהיא קוראת לו לסייע לה, המתקשר אתה בטלפתיה ומסייע לה במשימותיה. הוא יכול להגיע בכל פעם לזמן קצוב, ואז צריך לחזור למקום ממנו הגיע, כדי להחליף כוחות, להחלים אם נפגע ולחדש את יכולותיו.
