בראשית היה אייזק אסימוב, והוא נתן חיים לרובוטים, ואפילו חוקים בסיסיים נתן להם, להתנהגותם:

1. לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם, ולא יניח, במחדל, שאדם ייפגע.
2. רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם, כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
3. רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו, כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.

באחד מספרי הסיפורים הקצרים שלו, סיפר אסימוב על ניסוי שנערך בבית אחד, עם רובוט בשם "טוני". טוני הוצב בביתה של אשתו של אחד המדענים החוקרים, בעת שבעלה נעדר (לצורך הניסוי מהבית). טוני דמה בכל דבר ועניין לאדם אמיתי, אולם עם יכולות של מכונה. הניסוי נועד לבדוק כיצד יתמודד אדם (במקרה הזה אשה, עקרת בית) עם נוכחות רובוט-בית, והאינטרקציות ביניהן. איני זוכרת באיזה ספר קראתי, או את שמה, או את שמו של בעלה, אבל את טוני אני זוכרת. בטוני של אסימוב נזכרתי כשפגשתי את "אדם", הרובוט שנקנה על ידי המספר – צ'רלי פרנד. אדם היה אחד מתוך עשרים וחמישה רובוטים, הדגמים הראשונים שעדיין היו דגמי נסיון, ויחד עם זאת הועמדו למכירה לציבור הרחב.

לשנים עשר דגמים מהמהדורה הראשונה הזאת קראו "אדם" ולשלושה עשר קראו "חוה". נדוש, אמרו כולם, אך מסחרי. המדע כבר הפריך את תפיסת הגזע הביולוגי ועשרים וחמישה הדגמים תוכננו על פי מגוון מוצאים אתניים. היו שמועות ואחר כך תלונות על כך שלא ניתן להבדיל בין הערבי ליהודי. תכנות אקראי בצירוף חוויות חיים יעניקו לכולם חופש גמור בהעדפה מינית. … (עמ' 10)

צ'רלי פרנד, איש צעיר בתחילת שנות השלושים שלו, חי בדירה באזור מן הפחות מוצלחים של לונדון. מנסה להתפרנס ממסחר בניירות ערך ובמטבעות, לאחר שלאורך הזמן הרוויח כספים והפסיד אותם במיזמים עסקיים שונים.

… הרווחתי קצת כסף מספר שכתבתי במהירות על בינה מלאכותית; הפסדתי אותו בתוכנית להתעשר מגלולה מאריכת חיים. הרווחתי סכום מכובד בעסקת נדל"ן; הפסדתי אותו בתוכנית להתעשר מהשכרת רכב. דוד אהוב שהתעשר מפטנט למשאבת חום הוריש לי משהו; הפסדתי את הכסף במיזם ביטוח רפואי. בגיל שלושים ושתיים הצלחתי לשרוד בזכות משחק בשוקי ההמניות והמטבע. עוד תוכנית התעשרות. שבע שעות ביום גהרתי על המקלדת, קניתי, מכרתי, היססתי, רגע אחד הנפתי אגרוף כמנצח, כעבור רגע קיללתי, לפחות בהתחלה. קראתי דוחות שוק אבל האמנתי שאני פועל במערכת אקראית והסתמכתי בעיקר על ניחושים. לפעמים עליתי, לפעמים ירדתי, אבל בממוצע שנתי הרווחתי פחות או יותר כמו הדוור. …( עמ' 19 – 20)

באדם השקיע צ'רלי את מרבית הכסף הפנוי שהיה לו, כסף שיכול היה לשמש אותו לשיפור תנאי הדיור שלו, למשל, או אולי להכנס למיזם עסקי חדש. אלא שבגחמה של רגע בחר לקנות את אדם. צעצוע חדש. משוכלל מכל הצעצועים שהיו לו עד כה. משהו שאמור היה לענות על איזו כמיהה שתמיד היתה בו, וכמו רבים ורבות אחרים, המחפשים לענות על הכמיהה הזו עם טלפון מדגם חדש יותר, או עוזרת קולית משוכללת יותר, מכשיר עגול לניקוי הרצפה שאפשר לתת לו הוראות מרחוק, מכשירי טלוויזיה עם רזולוציה טובה יותר, או גדולים יותר, או גם וגם.

… כבר בראשית שנות השבעים הפסיקה התקשורת הדיגיטלית להעמיד פני מותרות ונעשתה מטלה יום-יומית. כך גם הרכבות שנסעו במהירות של ארבע מאות קמ"ש – צפופות ומלוכלכות. התוכנות לזיהוי קול, הנס של שנות החמישים, נהפכו זה כבר למטלה, ואוכלוסיות שלמות בזבזו יום-יום שעות על מונולוגים בודדים. אפילו ילד כמעט לא היה מתעניין עכשיו בממשק מוח-מחשב, פרי הפרא של האופטימיות של שנות השישים. המוצר שכדי לקנות אותו עמדו אנשים בתור סוף שבוע שלם, נעשה כעבור חצי שנה מעניין בערך כמו הגרביים שלרגליהם. מה קרה לקסדות משפרות הקוגניציה, למקררים המדברים בעלי חוש הריח? הם הלכו בדרכם של משטח העכבר, הארגונית, סכין הבשר החשמלי, סט הפונדו. העתיד לא הפסיק להגיע. הצעצועים החדשים והצבעוניים שלנו העלו חלודה עוד לפני שהבאנו אותם הביתה, והחיים נמשכו פחות או יותר כמו קודם. (עמ' 13)

כמו כל גאדג'ט חדש, צריך היה להטעין את אדם במשך כמה שעות, ואחר כך, כמו כל מכונה משוכללת חדשה, צריך היה להגדיר הגדרות שונות, כדי לעצב לו אישיות. צ'רלי פרנד החליט לחלוק את הגדרות האישיות ולשתף את שכנתו מן הקומה מעליו, מירנדה. מירנדה – אשה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, לומדת באוניברסיטה, ויש ביניהם ידידות מופלאה, ארוחות משותפות, שיחות רציניות ופחות רציניות. צ'רלי מאוהב בה קצת, בסתר ליבו, והשיתוף ביצירתו של אדם, ביצירת אישיותו, נדמה בעיניו כאפשרות לחזק את השיתוף ביניהם, ממש כמו, אולי, לידת ילד. כדי לחזק את שיתוף הפעולה, בחר צ'רלי שלא לדעת אלו תכונות אופי בחרה מירנדה, ולא סיפר לה באלה תכונות בחר הוא. וכך נוצר אדם חדש, שכן לדירה של צ'רלי, שגם למירנדה יש בו חלק כמעט שווה. מקיואן בספרו זה בחר לצאת אל מחוץ לגבולות המוכר והקיים, אבל לא לגמרי; העולם של מקיואן בספר הזה הוא מעין עולם מקביל לשלנו, עם קדמה מסוימת (המאפשרת יצירת רובוטים דמויי אדם, המפתחים אישיות כמעט אנושית משל עצמם. אולי לא כמעט, אולי לגמרי אנושית, או אפילו על-אנושית. האם ניתן בכלל לחקות את המודעות האנושית, את היכולות האנושיות?

… אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנצייה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות. אנחנו חיים עם הסתירות האלה והרשימה מייגעת אותנו. מיליונים מתים ממחלות שאנחנו יודעים לרפא. מיליונים חיים בעוני כשיש מספיק לכולם. אנחנו הורסים את הביוספרה בשעה שידוע לנו שהיא ביתנו היחיד. אנחנו מאיימים אלה על אלה בנשק גרעיני כשידוע לנו לאן זה עלול להוביל. אנחנו אוהבים את החי אבל מאפשרים הכחדה המונית של מינים. וכל השאר – רצח עם, עינויים, עבדות, רצח במשפחה, התעללות בילדים, מסעות ירי בבתי ספר, אונס ועשרות עוולות היום-יום. אנו חיים במחיצת העינוי הזה ולא נדהמים כשבכל זאת אנחנו מוצאים אושר, ואפילו אהבה. מוחות מלאכותיים מוגנים פחות. (עמ' 180- 181)

ואם כבר עולם מקביל, אז אפשר לשנות לקחת את ההסטוריה הקרובה, את כל המהלכים והמאורעות של המאה העשרים, ממחציתה לערך, ולשנות את מהלכם. כך בריטניה הפסידה במלחמת פוקלנד, ואלן טיורינג לא מת (למען האמת, הוא אחד מאבותיו של "אדם"); ראש ממשלת בריטניה, יורשה של תאצ'ר, נפגע בפיצוץ במלון. וגם חלקים המוכרים מן העולם הזה – התנגדות למס הגולגולת בבריטניה, המגמה להתנתק מן האיחוד האירופי. הספר הזה, מעבר לסיפור בו, משמש את מקיואן לפרישת הרהוריו בנושאים פוליטיים-חברתיים, ומעלה שאלות לא מעטות המשאירות את הקורא/ת עם הרבה חומר למחשבה. כך, למשל, הנושא של החלפת העובדים ברובוטים, והאם יש לשלם קצבה מסוימת לכולם

…עוד מעט נצטרך כמעט כולנו לחשוב מחדש למה נועדו חיינו. לא לעבודה. דיג? התאבקות? שיעורי לטינית? כולנו נצטרך הכנסה פרטית … הרובוטים ישלמו לנו מרגע שיוטל עליהם מיסוי כמו על עובדים אנושיים והם יועסקו לטובת הכלל… (עמ' 170)

או, ברוח הימים האלה, ימי המגיפה של המאה ה- 21, מגיפה שאיננו יודעים לאן תוביל ולאן תגיע.

… הרעיון שחיידקים אחראים להפצת מחלות לא זכה להתקבלות נרחבת עד לשנות השמונים של המאה התשע עשרה ולעבודתם של לואי פסטר ואחרים… עד אז רק בודדים התנגדו לתאוריה השלטת, תאוריית המיאזמה – המחלות נובעות מאוויר רע, מריחות רעים, מרקבובית או אפילו מאוויר הלילה, שמפניו הגיפו היטב את החלונות … (עמ' 69)

מקיואן, כהרגלו, כותב נפלא, וקשה להניח את הספר מן היד. שלא כמו ספריו האחרים, חרג כאן מקיואן מן העולם המוכר לנו, חריגה קטנה, אמנם, אך משמעותית. הספר הזה "מהורהר" יותר מספרים אחרים שלו שקראתי, ויש בו פחות, הרבה פחות, "זיקוקין דינור" הנעלמים רגע לאחר שהאירו באור יקרות.

מומלץ.