רובוטים דמויי אדם מוכרים בספרות המד"ב והפנטזיה כבר לא מעט שנים. אייזק אסימוב בספריו שנכתבו ופורסמו כבר בשנות החמישים והששים של המאה הקודמת הציג רובוטים שכאלה, עם מערכת חוקים מוסדרת ובינה המשתווה, ככל הנראה, לבינתם של בני האדם, ואולי אף עולה עליהם.  גם פיליפ ק. דיק הציג רובוטים דמויי אדם (כה דומים עד כי נדרש מבחן מיוחד, מילולי, כדי להבחין בינם לבין בני האדם) בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות". אף ספר זה  פורסם בשנות הששים של המאה הקודמת. וישנם עוד.

אז זה נחשב מדע בדיוני. כיום מכונות דמויות אדם בעלות יכולת למידה תוך שימוש בבינה מלאכותית הן כמעט (או אולי כבר) רק עניין של זמן. נראה כי הבינה המלאכותית עדיין לא הגיעה לדרגה הנדרשת, אבל לא ירחק היום.

רובוט דמוי אדם כזה, המשתמש בבינה מלאכותית  מופיע גם ב"מכונות כמוני" שכתב איאן מקיואן, ועתה מגיע הרובוט דמוי האדם, בעל הבינה המלאכותית שיצר אישיגורו.

ולא סתם רובוט; חבר מלאכותי לילדים ובני נוער, כדי להקל על בדידותם של אלה, להשגיח עליהם, ללמוד את צעדיהם ורצונותיהם, ולהיום שם בשבילם.

“Perhaps all humans are lonely. At least potentially.” (pp. 342)

עולמו של אישיגורו בספר הזה הוא עולם מנוכר, שיש בו קבוצות נבדלות זו מזו של אנשים, פריבלגיים ופחות, אלה היכולים להרשות לעצמם כל מיני מותרות, ואלה שלא. אלה היכולים להפוך את ילדיהם ל"משופרים" ובכך לתת להם נקודת פתיחת עדיפה על האחרים, אלה היכולים להתבצר בקומונות מפני העולם שבחוץ. בעצם, עולם לא רחוק מזה שלנו.

הקול המספר בספר, ובכך ייחודו, הוא קולה של קלרה, ח"מ – חברה מלאכותית מסוג B2, לא הסוג המתקדם ביותר, משום שיש כבר ח"מ מסוג B3. היא ניחנה ביכולות למידה מתקדמות, על פי הבינה המלאכותית שיש בה, ויש לה יכולות מתקדמות ללמידה והסקת מסקנות . קלרה "ניזונה" מהשמש, המספקת לה את כל האנרגיה שהיא נזקקת לה, ובתוך המעגלים שלה מוטבע הצורך בשמש, והיכולות המרפאות של השמש. קלרה מפתחת מעין פולחן שמש משל עצמה, כשהיא "מאמינה" (ככל שמעגלים חשמליים יכולים להאמין) בהשגחה הפרטית של השמש.

קלרה נקנית על ידי אשה אחת עבור בתה, ג'וזי. ג'וזי היא ילדה חולנית במקצת, והיא חיה עם אמה וסוכנת הבית בבית בודד יחסית ומרוחק מכל. השכנים הכי קרובים הם חברה הטוב של ג'וזי, ריק, ואמו, אשה מוזרה במקצת, פחות הולכת בתלם. אולי על כן בחרה שלא להפוך את ריק לילד משופר, כמו ג'וזי, למרות שברור היה מלכתחילה שהיא פוגעת, ככל הנראה, בעתידו. (וגם זה הזכיר לי קצת את אחד הסיפורים של אסימוב, על הילדים שזכו בהשכלה מוכוונת מקצוע, לעומת אלה שלא.)

הקוראת נחשפת לעולם הסובב את קלרה דרך תודעתה, בינתה המלאכותית של קלרה. היסק המסקנות שלה מעלה חיוך לעתים, לעתים חיוך של השתאות. היא מתבוננת, בכל שעות היום והלילה, יודעת להיסוג אל הצללים, כדי שבני האדם סביבה יחושו פרטיות, יודעת להתעלם מהערות מרושעות המופנות על ידי אנשים ונשים החוששים מהשתלטות הרובוטים ודחיקת רגליהם של בני האדם ממקומות עבודה, למשל. תחושותיה ורגשותיה, ככל שיש כאלה למעגלים חשמליים אינם כוללים כלל את האפשרות לכעס או אכזבה.

‘First they take the jobs. Then they take the seats at the theater?’ (pp. 319)

קול המספרת הוא קול שיש בו תמימות  כמעט ילדית, יחד עם ידע רב שהושתל בה. דובר או דוברת תמימים אפשר למצוא אצל אישיגורו גם בספריו הקודמים "לעולם אל תיתן לי ללכת", בו הדוברת אינה מודעת, לאורך זמן רב, למקומה ולתפקידה בעולם בו היא חיה,  "הענק הקבור", שענן של שכחה עוטה את ברואיו, והם פועלים תחת אותה שכחה,  אפילו הדובר ב"שארית היום" הנפלא פועל וחושב מתוך מוסכמות שאינו יכול ואינו רוצה לסור מהם. קלרה, אם כן, היא עוד אחת בשרשרת התמימים הדוברים בספריו (בחלק מהם, לפחות) של אישיגורו.

הספר הזה מעורר גם תהיות באשר ליכולתם של אותם רובוטים דמויי אדם בעלי בינה מלאכותית מתקדמת, לבוא במקומם של בני האדם, ממש כשם שמתבטא בפחדיהם של חלק מן האנשים.  אפילו אמה של ג'וזי כבר לא לגמרי בטוחה בייחודה של בתה על פני מכונות.

" …science has now proved beyond doubt there’s nothing so unique about my daughter, nothing there our modern tools can’t excavate, copy, transfer. That people have been living with one another all this time, centuries, loving and hating each other, and all on a mistaken premise. A kind of superstition we kept going while we didn’t know better.” (pp. 296)

דווקא קלרה, הרובוטית המואנשת, הצליחה למצוא ולאפיין את מה שמבדיל בין האדם לדמוי האדם.

Mr Capaldi believed there was nothing special inside Josie that couldn’t be continued. He told the Mother he’d searched and searched and found nothing like that. But I believe now he was searching in the wrong place. There was something very special, but it wasn’t inside Josie. It was inside those who loved her….” (pp. 402)

הספר הזה הוא הראשון שהוציא אישיגורו לאחר זכייתו בפרס נובל לספרות,  והוא עוד אחד בשרשרת ספרים נפלאים שמקומם, כל אחד מהם בקנון, כל אחד מהם לסוגתו.

מומלץ ביותר.

הספר תורגם לעברית בהוצאת "הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים"