מרי החלה לסבול מכאבים בלתי מוסברים בכל גופה, פריחה הופיעה על עורה, והיו ימים שהחיים היו בלתי נסבלים למדי. הרופאים לא מצאו כל סיבה לכאבים ולשאר התופעות הנילוות ושלחו אותה לעוד ועוד בדיקות וצילומים, הקזות דם ושאר בדיקות שרופאים עושים, ועדיין לא מצאו דבר. צ'נדרה, חברתה, רוחנית משהו, שלחה אותה לאדי, מרפא בתדרים ובכל מיני שיטות אלטרנטיביות, ואחרי הטיפול הראשון הרגישה לפתע הקלה כפי שלא הרגישה כבר הרבה זמן.
נקבעה לה תוכנית טיפולים שנועדה לשחרר את רוחה ובהתאם את גופה מכל המכאובים ושלל התופעות הנילוות, ולתוכנית הטיפולים יש מחיר, לא זול, ויחד עם החשבונות מכל הרופאים והבדיקות והצילומים, ובנוסף החוב על לימודיה בקולג', ומחברת כרטיסי האשראי.
.. שני מטבחים: מטבח אחד ייצוגי, פתוח לקהל, ובו כל המכשירים החשמליים הכי נוצצים ויפים, עם משטח שיש… ועם גופי תאורה שמשליכים אור מדויק על סט הסכינים המבהיק ועל המפיות הצבעוניות התלויות זו לצד זו על ווים – זה המטבח שרואים האורחים הנכנסים לבית, והוא תמיד נקי, מצוחצח, מריח טוב: הבעיה היא שמטבח לא נראה ככה אחרי שמתחילים לבשל בו, ולכן יש עוד מטבח מאחורה, וזה המטבח האמיתי. שם עומדים הסירים והמחבתות, הכיריים קצת מוכתמות; התאורה שם פחות מהודרת, הכול יותר פונקצינלי, אף אחד לא ייכנס לשם, ולכן אפשר גם להשאיר מדי פעם כלים בכיור, כתם של רוטב אדום על הכיריים, חתיכת בצל שנפלה על הרצפה כשחתכו סלט שם עושים את הדבר האמיתי – מבשלים ." (עמ' 209 – 210).
כשאלן יצאה לפגישה – שהיא – ארוחת – ערב עם פטריק, הדייט החמישי ביניהם, וכשהוא אמר לה שהוא צריך לספר לה משהו, הכל התכווץ בה. הכל.
אלן, רווקה בת שלושים וחמש, הגיל שהוא על סף התיכף-יהיה-מאוחר-מדי, למודת אכזבות, נטישות, מצדה או מצד בני זוג; המשפט הזה – אני צריך לספר לך משהו – מיד מעורר חרדות, גם אם אין סיבה. אחרי הכל זו רק פגישה חמישית, ועוד שום דבר רציני לא קרה, עוד לא הספיקה להתאהב באמת, עוד לא הספיקה למדוד יתרונות מול חסרונות, להחליט בינה לבינה אם מתאים לה, לדמיין את שמה צמוד לשם משפחתו.
אנחנו צריכים לדבר, ותיכף כל החרדות מכווצות את הבטן.
כשאני מתחילה לקרוא בספר של אשכול נבו, אני מרגישה קצת בבית. הסיפור הוא מכאן ועכשיו, את הדמויות, או דומות להן פגשתי כבר בימי חלדי, השפה היא עכשווית לגמרי, אפילו המוזיקה והאזכורים האגביים של שורה משיר דוברים את שפת האם שלי (וכבר אני צופה כאן סיוט תרגומי מסוים, כי איך אפשר לומר משפט שבתוכו משפט משיר, והקורא, שאינו דובר שפת עבר, יבין בכלל על מה מדובר?)
אפילו את אלה שמתו בספר יש לשער שפגשתי, אותם או דומים להם, או, כמו שנבו כותב:
מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים-שהם-בעצם-מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא" (בתוך: "דרך המוות")
שרה וג'ואנה, שתי אחיות, חולקות בית אחד. לא מתוך רצון. מתוך כורח. עד לא מזמן היה עמן גם ג'ימס, בנה של ג'ואנה, אבל הוא בגר ועבר לגור "עם גדולים", אם כי הוא מגיע מדי פעם לביקור.
שרה עברה תאונה לפני לא מעט שנים. היא נפגעה ברגלה, ואבדה חלק מזכרונה. כמו כן, לאחר התאונה לקתה בפרוסופגנוזיה, אי יכולת לזהות פרצופים. שרה סובלת גם מתופעות פוסט טראומה וממעטת לצאת מהבית. בתאונה נהרג רוברט, בעלה של ג'ואנה. ג'ימס שהיה עמם באוטו, תינוק בן כמעט שנה, לא נפגע.
שרה היא המספרת היחידה, וכל מה שהקוראת יודעת נמסר על ידיה.
ניק הלר היה הבן הטוב, האיכותי, בעל העקרונות. רוג'ר היה הנכלולי. שניהם גדלו בבית שלא חסר בו כלום, עד שאביהם נתפס בעוון הלבנת הון ונשלח לכלא לשנים רבות. כשבגרו ניק שהיה החזק יותר פיזית, אבל המוסרי יותר, התגייס לצבא, לכוחות המיוחדים. רוג'ר החכם בין השניים, הלך לעשות לביתו.
ניק השתחרר מהצבא והפך לחוקר בחברת חקירות. רוג'ר עבד באחד התאגידים, בתפקיד חשוב, אם כי לא חשוב דיו לטעמו, ונישא לאשה אחת, אם לבן. כך הפך לאביו.
