איליי בל הוא נער (או ילד) בן 13. יש לו אח מבוגר ממנו בשנה, אוגאסט. אוגאסט לא מדבר.

הוא יכול לדבר, אבל הוא לא רוצה לדבר. אף מילה אחת ככל שאני זוכר, לא אליי, לא לאמא, לא ללַייל, אפילו לא לסלים. …" (*)

אמא אומרת שאוגאסט הפסיק לדבר בערך בזמן שהיא ברחה מאבא שלי. אוגאסט היה בן שש. היא אומרת שהיקום גנב את המילים של הבן שלה כשהיא היא לא הסתכלה…" (*)

איליי בל חי עם אחיו ועם אמו, פרנסין, פרנקי, ועם החבר שלה בשכונת עוני בבריסביין שבקווינסלנד באוסטרליה. שכונה של מהגרים חדשים, פליטים, עניים. שכונה שיש בה לא מעט פשע, ופושעים קטנים וקטנים פחות.

…רחוב סנדקאן, דארה, הפרוור הקטן שלי שלי פליטים פולנים ווייטנאמים ופליטים ישנים ורעים כמו אמא ואוגאסט ואני, שגולים פה בשמונה השנים האחרונות, מתחבאים הרחק משאר העולם, עיצולים טורפים מהספינה הגדולה שגוררת את ערימת החרא שהיא המעמד הנמוך באוסטרליה…" (*)

החבר הכי טוב של איליי הוא סלים, שהשתחרר מהכלא אחרי שנחשב אלוף הבריחות, אחרי שנאשם פעם ברצח נהג מונית. הכלא לימד את סלים איך נכון להעביר את הזמן, כי הזמן בכלא הוא אינסופי. זה אחד הדברים שהוא מלמד את איליי.

אוגאסט הוא יותר מאח בכור; היו שנים שהוא היה המבוגר האחראי בבית. הוא היה אז בן תשע.

אוגאסט היה הכול באותם ימים. אמא, אבא, דוד, סבתא, כומר, אח, טבח. הוא הכין לנו ארוחת בוקר, הוא גיהץ את תלבושות בית הספר שלנו, הוא סירק אותי, עזר לי להכין שיעורי בית. …" (*)

וחוץ מאלה הוא דאג גם לאמו, וטיפל בה.

אבל זה לא ספר על ילדים מתבגרים בשכונת עוני. לא. השכונה היא רקע וחלק מהחיים, אבל היא לא הסיפור. הסיפור הוא איליי, שרוצה להיות עיתונאי פלילים, כמו קייטלין ספייז. בינתיים הוא כותב מכתבים ארוכים לאסיר אחד, בכלא, ששפוט להרבה שנים, משום שמי שיושב בכלא, מכתבים מאד מפורטים משמחים אותו מאד.

הספר מלווה את התבגרותם של השניים, דרך סיפורו של איליי; סיפור שיש בו מציאות יומיומית, חלקה בנאלית, חלקה קשה ואכזרית, ויש בו דמיון ואולי גם פנטזיה. ספר שאי אפשר להניח מן הידיים, ואי אפשר שלא, כי צריך להכיל את מה שקראת בדיוק עכשיו. להניח לרגע ולשוב ולקרוא.

אחרית הדבר לספר מעידה כי הספר מבוסס במידה מסויימת על חייו של דלטון עצמו, וכל הקריאה מקבלת מימד אחר לגמרי. את הראיון עם דלטון, שפורסם ב"הארץ", קראתי רק אחרי קריאת הספר, עניין שמעצים עוד יותר את חווית הקריאה.

אני קוראת לא מעט ספרים. רוב הספרים נקראים ונשכחים אחרי איזה זמן, אולי נשארת פיסת זכרון כללי, בדבר איזה משפט או עניין שבהם, לרוב רק הנושא הכללי נשמר, ואם אהבתי או לא. יש ספרים, מתי מעט, שאני נותרת נפעמת אחרי קריאתם. אני זוכרת לפרטים (אחרי הכל יש איזו מגבלה על הזכרון המיידי, ואין שום צורך להעמיס עליו יותר מדי), זוכרת מה הרגשתי כשקראתי, את גיבורי הספר ומה עבר עליהם. "ילד בולע יקום" הוא אחד הספרים שישארו אתי. ספר שלקראת סופו, בשלב שבו אי אפשר להניח אותו מן היד, החל הדופק לעלות (באמת), ולא נרגע עוד שעה ארוכה לאחר הקריאה, ספר שלא מתמסר בקלות, שמחייב ריכוז בתחילתו, רק כדי להבין מה קורה בו בדיוק, שאין זה "עוד" ספר בסדרת נעורים בסביבה נחשלת וענייה, והגיבור הגובר (או לא) על כל הקשיים הסביבתיים. לא. זה ספר שאין לו הגדרה ואי אפשר למקם אותו בשום קטגוריה אחת ויחידה. הוא לא ספר מתח, אבל, כאמור, לקראת סופו הדופק עולה, הוא לא רומן רומנטי, אבל יש בו אהבה, ויש בו סוף (די) טוב, הוא לא פנטזיה, אבל יש בו מימד פנטסטי.

אל הספר הזה לא הייתי מגיעה אלמלא המלצה שתפסה את עיני בדף הפייסבוק של ההוצאה, המלצתו של זיו לואיס; אמנם, כקוראת אדוקה, "נוחתים" בתא הדואר האלקטרוני שלי מיילים מן ההוצאות השונות, אלא שבמבול של אחרי הקורונה, ההודעה הספציפית הנוגעת לספר נגנזה, יחד עם לא מעט הודעות אחרות כמותה. כך שאלמלא ההמלצה הזו של זיו, כנראה שהייתי מדלגת על הספר הזה, לפחות עד פגישתנו העתידית בשבוע הספר (בהנחה שיתקיים, כמובן), ואולי בכלל.

הספר הזה, כאמור, אינו מתמסר בקלות; לא מעט יקחו אותו לידיים ויוותרו. אלה שלא, יזכו לספר מרהיב ומופלא לגמרי.
על הכריכה, בין שלל הסופרלטיבים, נאמר כי "… אחרי שתקראו אותו, לא תהיו מי שהייתם קודם". אני חושבת שיש בזה משהו.
יש בספר הזה אנושיות ותום, ופכחון וטוב לב, ורוע אנושי ואכזריות. ואהבה.

אחרי ספר כזה אני תוהה מה אוכל לקרוא עכשיו; אי אפשר לקרוא ספר שצריך להשקיע בו מחשבה, משום שכולי עוד בתוך הספר הזה, וצריך לחפש ספר קל כנוצה, איזה רומן רומנטי מודרני שכזה.
נראה לי שבסופו של דבר אשוב ואקרא את הספר הזה, הפעם עם ידיעה מוקדמת.

מומלץ ביותר (ביותר).

* נקרא בדיגיטל. אין מספרי עמודים.