אתחיל מהסוף – קראו את הספר הזה, לא רק משום שהוא מרתק ומהפך דפים (לא כיביתי את האור ועצמתי עיניים, הרחק לתוך האשמורת השניה של הלילה, עד שלא סגרתי אותו, בסוף פרק התודות); לא רק משום שהוא מספר, בזעיר אנפין, סיפורה של תקופה (ארצות הברית של שנות הששים, צפון קרוליינה, היחסים בין הגזעים, מעמדן של נשים); ולא רק משום שהוא מספר סיפור שראוי לקראו, אלא משום שהוא מותיר את הקוראת עם לא מעט חומר למחשבה, ומחשבות שילוו אותה עוד הרבה מאד זמן, הרבה אחרי ששמות הגיבורות והעלילה המרכזית ועלילות המשנה יישכחו. וזה כוחו החזק והמיוחד של הספר.
כשקראתי בספר לא יכולתי שלא להזכר, טיפין טיפין, בספר "הנשף" שכתבה אנה הופ, שקראתי לפני כשלוש שנים (ככה זה, נושאים נפיצים כמו הנושא שברקע הספר הזה נשארים לעד.) אמנם הספר ההוא עסק באנשים הסגורים במוסד לתשושי נפש (שכלל גם עניים שלא הצליחו לכלכל עצמם) באנגליה של תחילת המאה העשרים, ו"שקרים הכרחיים" עוסק, כאמור, בארצות הברית של שנות הששים של המאה העשרים, ובאנשים חופשיים, אלא שברקע שני הספרים נמצאת האאוגניקה, או ליתר דיוק, אותו ענף באאוגניקה העוסק ב"המעטת" המינים הפחות משובחים של האנושות.
וכך כתבתי בפתיחת הביקורת על "הנשף":
כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")
כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.
הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות."
אביגיל, פסיכולוגית ששרתה שנים רבות בממד"ה היא גיבורת הספר והמספרת שלו. הספר כולו נמסר לנו, הקוראות, בגוף ראשון.
אביגיל שרתה בממד"ה – שהוא אגף מדעי ההתנהגות בצה"ל. בין תפקידיו של ממד"ה – כתיבת תורה מקצועית ופרסום הוראות מקצועיות, ייעוץ ארגוני לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל ולמטכ"ל, פיתוח תורות לפיתוח מנהיגות ועוד. אביגיל בחרה שלא לשרת כקב"נית, משום שלטענתה התפקיד שיעמם אותה, ומצאה נישה משלה – פיתוח התורה להכשרת לוחמי חי"ר (בעיקר, אבל לא רק) להיות מסוגלים להרוג, מבלי שנפשם תיפגע באופן חמור. כי הלוחמים הצעירים של היום, ובכן –
…'כל דבר שמפעילים מרחוק עם כפתורים הוא טבעי בשבילם. אין להן בעיה להרוג מרחוק, זה כמו משחק. אבל לפגוע מקרוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הם בקושי משחקים בחצר, הילדים האלה, וגם לא הולכים מכות. השכונה שלהם נמצאת בטלפון, הכל סמלי, העולם האמיתי בקושי קיים. לפעמים אני חושבת שהיינו צריכים קודם כל ללמד אותם לשחוט תרנגולת, או לשבור למישהו את האף באגרוף, לפני שאנחנו מצפים מהם להרוג בני אדם.' " (עמ' 10)
מי שפתח לה את הדלת, אי אז, לתפקיד המיוחל, נתמנה זה מכבר לרמטכ"ל – רני רוזוליו, והיא מוזמנת ללשכתו, כדי ליעץ לו. ההיכרות ביניהם נמשכה לאורך השנים, היא מכירה אותו מצוין.
…ידעתי שהוא חזק אבל לא עשוי מברזל, הוא לא היה מהסופרמנים הנדירים שצומחים בצבא רק פעם בדור או שניים. …רוזוליו היה אמיץ לב ורציני וחכם, אבל לפעמים נתקע בהיסוסים וצריך היה לחלץ אותו משם, כדי שיוכל לדהור קדימה." (עמ' 9)
סדר צריך להיות! הסדר שצריך להיות הוא שקודם כל צריך לקרוא את הספר, ורק אחרי כן לראות את הסרט, או הסדרה במקרה הזה. כי הספר תמיד יש בו כל מיני עניינים, מחשבות, סיפורים צדדיים שלא יעלו בסרט. לפעמים הסרט או הסדרה יוסיפו כל מיני היבטים שאין בספר, כמו ב"משחקי הרעב", למשל, כשהוסיפו את חדר הבקרה (שלא הופיע בספרים), כך שיכולנו להתרשם מהתכנונים ומה"מאחורי הקלעים" של המשחקים. או, ב"שומרת אחותי", כשהסרט "הפך" את הסיום, ונתן משמעות אחרת לגמרי לספר.
אבל ב"שריפות קטנות בכל מקום" הפכתי את הסדר, וקודם צפיתי בסדרה. והסדרה מצוינת, אגב, עשויה היטב, שחקנים ושחקניות מצויינים (ריס ווית'רספון כאם המשפחה נפלאה ביותר, ומזכירה קצת את תפקידה הצדקני לא פחות ב"שקרים קטנים גדולים". וזאת היתה טעות. צריכה הייתי לקרוא קודם כל את הספר, משום שהתסריטאים נצמדו, אמנם לסיפור המרכזי, אבל נטלו לעצמם חירות בשינויים מינוריים לכל אורך הסדרה, וגרמו ל"הטייה" של הסיפור, גם המרכזי, לכיוונים קצת אחרים. כך מצאתי עצמי "מתקנת" את הספר פעם אחר פעם, לאורך כל הקריאה, ובכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהסדרה היא השינוי, לא הספר.
וסדר אכן צריך להיות. גם בספר עצמו, בקהילה בה חיות גיבורות הספר, שייקר הייטס, צריך להיות סדר:
…בשייקר הייטס היתה תוכנית לכל דבר. כשהעיר תוכננה ב־ 1912 – זאת היתה אחת הקהילות המתוכננות הראשונות בארץ – בתי הספר מוקמו באופן כזה שכל הילדים לא יצטרכו לחצות רחוב ראשי. רחובות צדדיים התמזגו עם שדרות מרכזיות, ולאורך שורה של נקודות אסטרטגיות פוזרו תחנות הסעה ציבוריות שהובילו נוסעים אל מרכז קליבלנד. למעשה , המוטו של העיר היה: "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות" . הפילוסופיה שעמדה בבסיס התפיסה הזאת היתה שכל דבר בחיים צריך – או חייב, למעשה – להיות מתוכנן מלכתחילה, וכך יהיה אפשר למנוע כל דבר לא צפוי, לא נעים, קטסטרופלי." (*)
כך התנהלו הדברים בשייקר הייטס. היו חוקים, הרבה חוקים, בקשר למה שמותר ומה שאסור לעשות…. רצועת הדשא הצרה שבין המדרכה לבין הרחוב נקראת "מדשאת עץ" – בגלל עץ אפרסק צעיר שקישט כל חזית של בית – ושלא מוציאים את מכלי האשפה אל הרחוב בכל שישי בבוקר, אלא משאירים אותם בחלק האחורי של הבית, כדי למנוע מחזות מכוערים של פחי אשפה פזורים על המדרכה. אופנועים גדולים, שעל כל אחד מהם ישב גבר במדי עבודה כתומים, נכנסו אל כל שביל גישה ואספו את האשפה מתוך חצרות נסתרות מהעין, ומשם העבירו אותה אל משאית גדולה שנעה ברחוב. …" (*)
מאז שלמדתי לקרוא אני קוראת ספרים. אני זו שאפשרו לה לגשת לספריה לשאול ספרים, למרות שעל פי התקנון בקיבוץ ניתן היה לשאול רק לתלמידי כתה ב' ומעלה. הייתי בכתה א', אבל לקרוא לימדתי עצמי כבר בגן, עת הסתננתי בהפסקות לכתה א' והתאמנתי על מה שכתוב על הלוח. מהר מאד אפשרו לי לקחת יותר מאשר הספרונים הדקים האלה, משום שהייתי מחזירה אותם ולוקחת אחרים באותו היום.
לפני למעלה מעשור התחלתי לכתוב על ספרים, תחילה במסגרת פורום ספרים ב- YNET, שאף ניהלתי במשך שמונה שנים, ובמקביל התחלתי לכתובת בבלוג שלי (שאף עורך אחראי לא יחליט יום אחד שאין ערך לפורומים ויסגור).
לאורך השנים, מאז שאני כותבת על ספרים, נתקלתי לא פעם בשאלה, או אפילו באמירה חד-משמעית, שודאי אני כותבת ספר בעצמי, או כבר כתבתי, ואני רק מחכה להזדמנות לפרסם אותו.
ובכן – לא. אני לא כותבת ספר. גם לא כתבתי ספר.
בזמן האחרון אני רוצה להוסיף – טרם; טרם כתבתי ספר, או סיפור קצר. כי עכשיו כבר יש לי רעיון. שניים בעצם – האחד רעיון לסיפור קצר, האחר רעיון לספר.
את שניהם הייתי שמחה מאד לקרוא אם מישהי/הו הי(ת)ה מפרסם/ת, אבל עד כה לא נתקלתי בספר הזה. לגבי הסיפור – את הבסיס שלו קראתי פעם, איני זוכרת איפה ומי כתב, וממילא הסיפור שלי הולך לכיוונים אחרים, אבל הרעיון שבבסיסו (של הסיפור הקצר שטרם כתבתי) שאוב מסיפור אחר. וממילא, רוב הסיפורים כבר סופרו – כי כמה סיפורים כבר אפשר להמציא בכלל?
קצת הסטוריה: לקראת סוף המאה ה-19 עם תחילת ההשפעה הרוסית למנצ'וריה התפתחה קבוצת הכפרים הסינית הקרויים בשם הכולל "חרבין" והפכה לעיר, בין היתר משום שהיתה על תוואי הרכבת הטרנס סיבירית שחצתה את מנצ'וריה. עם תחילתה של פעולה המסילה, בתחילת המאה העשרים עברו לעיר מספר משפחות יהודיות מרוסיה ובשנים שלאחריהן נוספו עליהן עוד ועוד משפחות, לאחר מלחמת רוסיה יפן, חיילים יהודים משוחררים ובהמשך – פליטים מפרעות 1905 – 1907. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה היהודית בחרבין והיו בה, מלבד המוסדות היהודיים הקיימים בכל קהילה יהודית – בית עלמין, בתי כנסת, בתי מדרש, גם חיי מסחר עשירים, חיי תרבות עשירים ובהם אף מרכז מוזיקלי נחשב, תנועות נוער ציוניות, והיהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית ומסחרית, כשאר המיעוטים באזור.
ב- 1932 נכבשה העיר על ידי יפן, ובהמשך הוכרזה כבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. ב- 1945, עם הכניעה היפנית לבנות הברית נפלה חרבין לידי הרוסים, ובהמשך נמסרה בחזרה לסינים.
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי העיר שעוד נותרו בה לישראל, וכיום אין בה עוד יהודים, צאצאים לקהילה של אז, אך חלק מבנייני הציבור של אז נותרו כאתרים הסטוריים.
"… מיעוט יהודי בתוך קהילה רוסית החיה בעיר סינית תחת כיבוש יפני, שהקימה בחרבין אור לגויים ולכל הקהילות היהודיות במזרח…" (עמ' 237)
"…גם בשעותיה הקשות המשיכה הקהילה היהודית להתקיים בגאון ולקיים חיים אוטונומיים מלאים. למרות עזיבתם של רבים, המשיכו בתי הספר, בית החולים ובית הכנסת לפעול כסדרם. חגים ומועדים נחוגו בראש חוצות, עיתונים יהודיים הופצו באין מפריע, נופשים פקדו את הדאצ'ות שמעבר לנהר. …" (עמ' 254 – 255)
העיר חרבין בתקופת השלטון היפני היא מקום ההתרחשות של עלילת ספרו של אריאל בר "סירות הדרקון", ומבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים שחיו בה. כיאה לרומן הסטורי הוסיף בר דמויות נוספות ובעיקר הפך את חייהם של אותם אנשים למשהו מוחשי בעיני הקורא/ת, מוחשי הרבה יותר מאשר כמה שורות בספרי ההסטוריה.
את שירה פנקס פגשתי פעם, באיזו הפגנה אחת שערכו ארגוני הנשים, והיו בה, בהפגנה הזו, בעיקר נשים, משום שכשיש הפגנה שעניינה משהו הקשור לנשים, מרבית המפגינים יהיו מפגינות דווקא, אם כי בשנים האחרונות חלקם של המפגינים עולה מעט. בכל אופן, נפגשנו באיזו הפגנה שהיה בה הרבה כעס, הפגנה מול בניין שאך זמן קצר לפני כן אשה אחת שגרה בו וגם עסקה בו בזנות, אבדה עצמה לדעת, כי לא ראתה מוצא מן המקום והעיסוק הזה שהיו קשים עליה, ואנחנו באנו להפגין שם, כנגד הניצול הנוראי של נשים כמו האשה ההיא, שכינתה עצמה "ג'סיקה", וכנגד ניצול נשים בכלל.
ויצא שהתחלנו לדבר, כדרכן של נשים הנפגשות במקומות כאלה (כן, גם גברים מדברים בהפגנות, אני יודעת. אבל אני אשה!) ומעניין לעניין סיפרה לי שכתבה איזה ספר ואם ארצה לקבלו. ואמרתי שאשמח אבל הזהרתי אותה מראש שאיני יודעת מתי אקרא אותו, משום שיש לי ספרים הרבה הממתינים לקריאה, וזמן יש לי קצת פחות.
ואמרה שלא חשוב, ושלחה לי את ספרה, יחד עם הקדשה נאה, והספר עבר להמתין על המדף, יחד עם עוד ספרים הממתינים על המדף, עד שאשה אחרת שאני מכירה, שיש לה טעם מצוין בספרים שאלה אותי אם קראתי, וכשהודיתי שלא האיצה בי לקרוא, ואכן קראתי ואף אהבתי מאד, וברור היה לי כי אם יצא ספר חדש של פנקס, כי אז בהחלט אקרא, אף אם עדיין ממתינים על המדף כל כך הרבה ספרים שטרם קראתים.
והספר הזה אכן יצא לאור. "ספר הנשים" שמו, ובו סיפוריהן של כל מיני נשים, צעירות יותר או פחות, נשים בעיקר משולי החברה, אלה שלא נשמע עליהן בדרך כלל, אלא אם כן יארע להן דבר נורא ואיום, וגם אז, לא תמיד נדע מהם שמותיהן, ואם נדע, מן הסתם נשכח.
ובאה שירה פנקס ונתנה להן שם, וחיים, וסיפור חיים, ולכל אחת מהן ניתן רגע התהילה שלה, וכלל לא בטוח שאחריו ישקעו בתהומות הנשייה.
חיפוש נוסף באתר אייקאסט אחר ספרים או סיפורים שאין תשלום כרוך בצידם (בעיקר משום שיהיה לי בהם שימוש קצר טווח מאד) העלה משהו שאיכשהו "פספסתי" ברשתות החברתיות. ובכן – אשה ואיש צעירים, אביגיל קנטורוביץ ועמרי חורש, בעלי רוח יזמית מן הסוג הספרותי, שנתכנסו להם (וירטואלית) במהלך ימי הקורונה, וחיפשו דרכים להזכיר ולהנגיש ספרות עברית לקוראות ולקוראים. בחודש הראשון בו היינו ספונים בביתנו הביאו לנו הצמד מפגשי זום עם סופרות וסופרים ושאר אנשים שיש להם יד ורגל ב"תעשיית" הספרות המקומית, מפגשים מרתקים ומועילים (לקינדל שלי נוספו עוד כמה וכמה ספרים, לאחר דיונים ואזכורים שלהם במפגשים). ומשמוּצה העניין (כך לדברי הוגיו) במיזם הזה של מפגשי זום, התכנסו שוב ויצאו ביוזמה חדשה – עשר דקות גג.
עשר דקות גג הוא אסופּה של סיפורים קצרים מוקלטים, פרי עטם של סופרות וסופרים מקומיים שאף מקריינים ומקריינות את סיפוריהם (ברובם). כל הספרים מופיעים באייקאסט, כולם ניתנים, כעת, ללא תשלום.
הורדתי לי חלק מן הסיפורים לטלפון שלי, והאזנתי לחלק מהם (בימים אלה, ספרים להאזנה הם הפתרון שאני זקוקה לו, עד שאשוב לספרי הקריאה באופן מלא), ועד כה אני נהנית הנאה גמורה מכולם, מי יותר, מי פחות, אבל טרם התאכזבתי מאיזשהו סיפור, או הפסקתי איזשהו סיפור באמצע.
פשוט תענוג.
