אל הספר הזה הגעתי משום שמעין רוגל שלחה לי אותו באופציה להאזנה. ואני, שלא שומעת ספרים להנאתי כמעט כלל (מה כמעט? לא שומעת) , שמחתי מאד, והבטחתי לה שביום מן הימים אאזין לו.
אחר כך ע' סיפרה בהתלהבות שקראה את הספר, ואמרתי לה שהוא ממתין לי להאזנה, וע' אמרה שאולי באמת הספר הזה ראוי יותר להאזנה.
וכך חלפו להם הימים, כשאני מבטיחה לעצמי (ולמעין) שיום אחד אאזין לסיפור (כולו שעה וקצת, רק שצריך למצוא שעה וקצת), והימים עברו, והשבועות, והחודשים, ואפילו הקורונה שריתקה אותי לביתי לא הצליחה.
ואז הגעתי אל היום שבו נבצר ממני לקרוא, למשך תקופה קצרה (מסיבות שאינן עניינו של הקהל הרחב), ועל כן הגיע גם היום להאזין ל"יער".
סיפורו של ילד אחד, פעוט בן שלוש, שבעת מנוסה מן המלחמה, שלו ושל הוריו ואחותו הגדולה ממנו, נעזב ונשכח בפאת יער אחת, והיער קרא לו, והיער היה לו אם ואב ובית.
בילדותי נוגנו לנו תקליטים ארוכי נגן, בשעת מנוחת הצהריים, ובהם סיפורים ומוזיקה. כך שמענו (בעיקר) את "פטר והזאב" של פרוקופייב, ומעט פחות את "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" של בנג'מין בריטן.
בנותי ובני שמעו כבר סיפורי ילדים בקלטות, כאלה שאלכס אנסקי היה הקריין בהן. קלטות שנפתחו במלים: "שלום ילדים, כאן אלכס" והם היו נרדמים כשבאזניהם מהדהד קולו (וזה אחרי הסיפור-שלפני-השינה מתוך אחד הספרים שהיו בבית).
נכדי ונכדותי יש להם כבר גישה לכל הטוב (והפחות טוב) שיש ברשת, כך שסיפורים לא מעטים מוגשים להם כעת במראה ובשמע בו זמנית.
ועדיין נשארה הנישה של ספרים לשמיעה, אם למי שיש להם קשיי ראייה, אם לאנשים בדרכים או בצעידה בפארק או על חוף הים, אם למי שמעדיף ספרים בשמע על פני הכתוב או בנוסף לכתוב.
אני מודה ומתוודה שהנישה הזו היתה די זרה ומוזרה לי, משום שאני נהנית לעתים לדפדף דף אחד או שניים (או חמישה פרקים) אחורה, כדי להזכר באיזה עניין, אם משום שאני נוטה "לסמן" לי משפטים אלה או אחרים בספר, כדי לחזור אליהם אחר-כך או כדי להשתמש בהם בביקורת, ואם משום שכך אני רגילה; להכיר סיפור דרך העיניים ולא דרך האזניים.
לאחרונה, לאחר שקניתי את "The Testaments" קבלתי מאמזון ספר שמע, ובחרתי לשמוע אותו הספר, במקביל, או "כמה צעדים" מאחורי הספר לקריאה, ובכך העשרתי את חווית הקריאה בספר הזה.
בימים האחרונים, נמנעה ממני חווית הקריאה, מטעמים שאין לציבור הרחב עניין בהם, ועל-כן פניתי אל ספריית השמע הקטנה המותקנת על הטלפון הסלולארי שלי. ספרייה שנחנכה לפני כחצי שנה עת קבלתי ממעין הרוגל הנפלאה קוד לשמיעת הספר שלה "יער" (שראוי לביקורת משל עצמו), ולמרות שלא ידעתי מתי אזכה לשמעו, הורדתי בשמחה.
אחר כך הגיעו ימי קורונה, והוספתי לי מעט ספרים שהוצעו ללא תשלום, ועדיין לא מצאתי לי זמן להאזין להם, עד שהגיעו, כאמור, ימים שבהם עדיף לתת לעיניים מנוחה.
כלל לא בטוח שהייתי לוקחת את הספר הזה לידי, לפחות לא לעת הזאת. בזמן כזה אני זקוקה לספרים שירתקו אותי ויעצרו את נשימתי, יגזלו שינה מעיני, יהפכו דפים; ספרי מתח משובחים, או רומנים מתקתקים אך כתובים היטב שיקחו אותו למחוזות אחרים, רחוקים, ותהיה בהם מעט אינטליגנציה, וכתיבה מצוינת. אבל צ'כוב? צ'כוב זו כתיבה איטית, תיאורית, נמשכת.
אולי משום כך, בעצם, לקחתיו לידי, את הספר הזה.
אולי כי שרת התרבות היוצאת דברה בו (סוג של) סרה, ושרת התרבות היוצאת ידועה באי המלצותיה על ספרים משובחים, ולוּ היה צ'כוב חי, ודאי המה מודה לה על קידום המכירות..
ובכל אופן, לקחתי אותו לידי, ומיד שקעתי בתקופה אחרת. לא רק תקופתו של הספר, אלא תקופה אחרת בחיי, מוקדמת הרבה יותר. תקופה בה קראתי ספרים על פי סדר הספרים על המדפים בספריה, או את ספרי עם עובד, למשל, על פי סדר הוצאתם לאור ("פריחה שנתאחרה" אגב, מספרות 800), וכך הגעתי לכל מיני קלאסיקנים וכל אותם ספרים שקצבם אטי, והחיים המתוארים בהם, כל יום בהם מתמשך ומתמשך ומתמשך, ולכאורה דבר אינו קורה, ואף-על-פי-כן עד סופו של הסיפור נהיר לקוראת לא רק איך נראו גיבורי וגיבורות הסיפור, ושאר דמויות המשנה, אלא אף כל מערכת היחסים ביניהם, כל קורות חייהם, והכל, כאמור, בקצב איטי, קצב של פעם.
וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לימי נעורי, וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לרוסיה של פעם, זו שלפני מהפכת אוקטובר, זו שיש בה מעמדות עליונים, בזכות תאריהם או בזכות כספם, ומעמדות נמוכים, פועלים, איכרים, לבלרים, פקידים, כולם עניים, רבים מהם צמיתים, כאלה שאין להם דבר משלהם.
אפי (יופומיה) סטיוארט-מוריי, האחרונה לשושלת סטיוארט-מוריי, ככל שידיעתה מגעת, ואמה – נורה (אלאונורה) נמצאות על אי בצפון סקוטלנד בבית בודד, סחוף רוחות, בעת סופה סוערת למדי. איש אינו מגיע לאי ולבית, גם אי אפשר להגיע. נותר עוד מעט מזון במזווה. החיבור לחשמל רופף (אם בכלל), נותר עוד מעט חומר להסקה ויש לקוות כי הסערה תחלוף בקרוב, וניתן יהיה לחדש את האספקה או לחזור לחוף. ואת הזמן יעבירו בסיפורים, האחת לשניה, סיפורים אמיתיים מחייהן.
זה סיפור המסגרת.
"יד הגורל"; בסיפור הזה נפתח הספר. סיפור של מציאת גופה של אשה בעיירת נופש בשם Slatsea-on-Sea, גופה שנתגלתה על ידי דייג. חקירת המוות נערכת, כמובן, על ידי המשטרה, אולם אשה אחת – מאדאם אסטראטי – דמות מרכזית בסיפור, תושבת העיירה המכירה את כל תושביה, היא דמות מרכזית בסיפור המבצעת חקירה עצמאית.
זה הסיפור שבתוך הסיפור שבתוך הסיפור. זה הסיפור עמו נפתח הספר, ואז מתברר כי זה הסיפור שבחרה אפי סטיוארט-מוריי לכתוב במסגרת החוג לכתיבה יוצרת שבמסגרת המחלקה לאנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת דנדי.
סיפורה של אפי על החיים באוניברסיטה, או, בעצם, על ימי סיום הלימודים באוניברסיטה, בחוג לאנגלית ופילוסופיה, זהו הסיפור העיקרי, אותו היא מספרת לנורה בשבתן בלילות הסוערים בבית שעל האי.
לא לגמרי סיפור. אין כאן ממש עלילה. יותר תיאור של החיים באוניברסיטה נידחת, יחסית, בשנות השבעים העליזות של המאה הקודמת. אפי חיה עם בוב שעסוק בעיקר בצפיה ב"מסע בין כוכבים", עישון סמים קלים והאזנה ללד זפלין, הרבה יותר מאשר בלימודיו. גם אפי, בעצם, לא ממש עומדת לגמרי במטלות שיש להגיש לקראת סיום הלימודים וקבלת התואר, והיא מאחרת בהגשת עבודות לכל המרצים.
סוגת הרומן הרומנטי, או הרומן למשרתות (אם נתכוונן לתקופה מוקדמת יותר), זכתה תמיד להצלחה מרובה בקרב הקוראות (בעיקר), ולא לחינם; סיפור שיש בו אהבה גדולה בין איש לאשה, כזו שהם אינם מזהים בתחילה, מלוּוה בקשיים שנראים בלתי פתירים, עם כל מיני מכשולים בדרך, וכמובן – סוף טוב, כל מה שנשאר הוא רק למלא בתוכן את כל האמור לעיל, ואם זה יהיה כתוב טוב דיו, יימצא לזה קהל קוראות.
ספרי הרומן הרומנטי של מחצית המאה העשרים עסקו תמיד באשה צעירה, תמימה למדי, חסרת רכוש, הפוגשת גבר עשיר ואחרי שהם מתגברים על התעוב שהם חשים איש לרעותו, ועל הארוסה המרשעת, או זאת שחושבת שתיכף תהיה הארוסה, הם מתאחדים באהבת נצח.
אלא שהגענו למאה ה-21 ועל הסיפור להתאים לתקופה. וכך אנו פוגשות את טיפני (טיפי) מור, אשה צעירה (כמובן) ויפה (אך לא מודעת לכך, כמובן) העוסקת בעריכת ספרים בהוצאה לאור נישתית למדי, תחביבים של גברים ונשים בתחומי עבודת היד: נגרות, סריגה, וכו'. טיפי דנן מתאוששת בתחילת הספר מפרידה מבן-זוגה, שאף מורה לה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת, דירה בבעלותו, או להתחיל לשלם לו שכר דירה, גם על התקופה בה גרה בדירה וכבר לא היו בזוגיות, וכמובן מעתה והלאה.
בחיפושיה אחר דירה המתאימה לתקציבה הצנוע לגמרי, הגיעה טיפי לדירתו של ליאון, שהציע עסקה מעניינת – הם יחלקו את הדירה והמיטה, אולם לא באותן שעות. בשעות היום, בזמן שהיא בעבודה, הוא יהיה בבית, ובשעות הלילה, הוא יעסוק בעבודתי – אח במחלקה פליאטיבית בבית החולים, והיא תהיה בבית. בסופי השבוע תשהה טיפי בדירה וליאון יבלה, כך הוא מתכנן, בביתה של חברתו. למרות החששות, שהרי מי מאתנו, שאי פעם הגיעה לדירת שותפים, על מנת לפגוש שם שותף גבר, לא עברו בה הפחדים והחרדות, מעבר לעד כמה הוא נקי, ואיך יהיו החיים בדירה אחת עם זר גמור, ועל אלה נוסף החשש – מה אם הוא אלים, או פסיכופת? ואיך נדע שהוא לא כל אלה. בנוסף – ההצעה לחלוק במיטה, אמנם לא באותו הזמן, בכלל יכולה לעורר חששות. אבל, כאמור, טיפי נזקקה לפתרון ומהר.
בראשית היו "משחקי הרעב" ששילבו ריאליטי ("השרדות"?) יחד עם דיסטופיה: קץ העולם כמו שאנחנו מכירים אותו; ארצות הברית של פעם הפכה למדינה אחת המחולקת למחוזות, אלה שפעם התמרדו כנגד הקפיטול, והפכו למחוזות הנתונים תחת המגף הדורסני של השליטים, כאשר כל אחד מן המחוזות ממונה על משאב מסוים לטובת הקפיטול. אנשי המחוזות חיו תחת מחסור תמידי, חלקם ברעב, כי נותרו להם רק השיירים, וכדי לבסס את שלטונה של הקפיטול, נוצר משטר דיקטטורי במהותו, כאשר הקפיטול שולט בכל דבר, החל באספקת החשמל, המזון, שידורי הטלוויזיה, וכלה ב"אוכפי השקט" – חיילי המשטר שנשלחו כדי לפקח על האזרחים. ואם כל אלה לא הספיקו, הרי שתזכורת שנתית לחולשתם ולציות הנדרש מכל אחד ואחת מן האזרחים, בדמות משחקי הרעב.
כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־ עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.
לקחת את הילדים מהמחוזות, להכריח אותם להרוג זה את זה לעינינו— זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת. … (* בתוך "משחקי הרעב")
הספר הזה הוא על כוחן של מלים. הספר הזה הוא על אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלויה במקום או בזמן, אפילו לא בעולם. הספר הזה מתאים מאד לנערות ונערים אוהבי קריאה, ולכל מי שעדיין, מעבר לכל השנים שחלפו, יחד עם כל החכמה והידע, חכמת החיים ולקחיהם, כל מי שעדיין יודעת בסתר לבה, שיש עוד דברים שאי אפשר להסביר, יש עוד עולמות שלא הכרנו, מקבילים לשלנו, אם רק נדע לפתוח דלת, או לעבור בשער, אם רק נעצום עיניים וניתן למשהו אחר להכנס. אם רק נפקח עיניים לרווחה, אולי נוכל לראות.
…אם נראה בסיפורים אתרים ארכיאולוגיים, וננקה מהם בקפידה שכבה אחר שכבה,נגלה שברמה כלשהי תמיד יש פתח. נקודה המפרידה בין כאן לשם, בינינו לבינם, בין היומיומי לקסום. ברגעים שבהם הדלתות נפתחות, כאשר ישנה זרימה של דברים בין העולמות — או אז מתרחשים הסיפורים. (*)
ג'נוארי סקאלר מצאה דלת כשהיתה בת שבע, בראשית המאה העשרים. ג'נוארי סקאלר גדלה בביתו של מר לוק. המלה "בית" היא לשון המעטה לאחוזה המפוארת, עם הגנים הנרחבים, עם החדרים הרבים המלאים בשכיות חמדה מוזרות יותר או פחות, כמעט כמו במוזיאון. את אמא שלה לא הכירה, אביה נסע ברחבי העולם, בשירותו של מר לוק לחפש עוד ועוד ממצאים לאוסף שלו, ובעצם ראתה את מר לוק הרבה יותר מאשר את אביה. מר לוק היה יושב הראש של האגודה הארכיאולוגית של ניו-אינגלנד, ובביתו נערכו הכינוסים, הנשפים, המסיבות. במסגרת עיסוקיו נסע מר לוק לכל מיני מקומות, ולעתים לקח עמו את ג'נוארי. ובאחד מאותם מסעות, כשהיתה בת שבע, בשנת 1901, מצאה דלת. דלת שמשעברה בה הגיעה לעולם אחר. עולם שיש בו ים ובתים לבנים.
