סוגת הרומן הרומנטי, או הרומן למשרתות (אם נתכוונן לתקופה מוקדמת יותר), זכתה תמיד להצלחה מרובה בקרב הקוראות (בעיקר), ולא לחינם; סיפור שיש בו אהבה גדולה בין איש לאשה, כזו שהם אינם מזהים בתחילה, מלוּוה בקשיים שנראים בלתי פתירים, עם כל מיני מכשולים בדרך, וכמובן – סוף טוב, כל מה שנשאר הוא רק למלא בתוכן את כל האמור לעיל, ואם זה יהיה כתוב טוב דיו, יימצא לזה קהל קוראות.
ספרי הרומן הרומנטי של מחצית המאה העשרים עסקו תמיד באשה צעירה, תמימה למדי, חסרת רכוש, הפוגשת גבר עשיר ואחרי שהם מתגברים על התעוב שהם חשים איש לרעותו, ועל הארוסה המרשעת, או זאת שחושבת שתיכף תהיה הארוסה, הם מתאחדים באהבת נצח.
אלא שהגענו למאה ה-21 ועל הסיפור להתאים לתקופה. וכך אנו פוגשות את טיפני (טיפי) מור, אשה צעירה (כמובן) ויפה (אך לא מודעת לכך, כמובן) העוסקת בעריכת ספרים בהוצאה לאור נישתית למדי, תחביבים של גברים ונשים בתחומי עבודת היד: נגרות, סריגה, וכו'. טיפי דנן מתאוששת בתחילת הספר מפרידה מבן-זוגה, שאף מורה לה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת, דירה בבעלותו, או להתחיל לשלם לו שכר דירה, גם על התקופה בה גרה בדירה וכבר לא היו בזוגיות, וכמובן מעתה והלאה.
בחיפושיה אחר דירה המתאימה לתקציבה הצנוע לגמרי, הגיעה טיפי לדירתו של ליאון, שהציע עסקה מעניינת – הם יחלקו את הדירה והמיטה, אולם לא באותן שעות. בשעות היום, בזמן שהיא בעבודה, הוא יהיה בבית, ובשעות הלילה, הוא יעסוק בעבודתי – אח במחלקה פליאטיבית בבית החולים, והיא תהיה בבית. בסופי השבוע תשהה טיפי בדירה וליאון יבלה, כך הוא מתכנן, בביתה של חברתו. למרות החששות, שהרי מי מאתנו, שאי פעם הגיעה לדירת שותפים, על מנת לפגוש שם שותף גבר, לא עברו בה הפחדים והחרדות, מעבר לעד כמה הוא נקי, ואיך יהיו החיים בדירה אחת עם זר גמור, ועל אלה נוסף החשש – מה אם הוא אלים, או פסיכופת? ואיך נדע שהוא לא כל אלה. בנוסף – ההצעה לחלוק במיטה, אמנם לא באותו הזמן, בכלל יכולה לעורר חששות. אבל, כאמור, טיפי נזקקה לפתרון ומהר.
בראשית היו "משחקי הרעב" ששילבו ריאליטי ("השרדות"?) יחד עם דיסטופיה: קץ העולם כמו שאנחנו מכירים אותו; ארצות הברית של פעם הפכה למדינה אחת המחולקת למחוזות, אלה שפעם התמרדו כנגד הקפיטול, והפכו למחוזות הנתונים תחת המגף הדורסני של השליטים, כאשר כל אחד מן המחוזות ממונה על משאב מסוים לטובת הקפיטול. אנשי המחוזות חיו תחת מחסור תמידי, חלקם ברעב, כי נותרו להם רק השיירים, וכדי לבסס את שלטונה של הקפיטול, נוצר משטר דיקטטורי במהותו, כאשר הקפיטול שולט בכל דבר, החל באספקת החשמל, המזון, שידורי הטלוויזיה, וכלה ב"אוכפי השקט" – חיילי המשטר שנשלחו כדי לפקח על האזרחים. ואם כל אלה לא הספיקו, הרי שתזכורת שנתית לחולשתם ולציות הנדרש מכל אחד ואחת מן האזרחים, בדמות משחקי הרעב.
כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־ עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.
לקחת את הילדים מהמחוזות, להכריח אותם להרוג זה את זה לעינינו— זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת. … (* בתוך "משחקי הרעב")
הספר הזה הוא על כוחן של מלים. הספר הזה הוא על אהבה. אהבה אמיתית שאינה תלויה במקום או בזמן, אפילו לא בעולם. הספר הזה מתאים מאד לנערות ונערים אוהבי קריאה, ולכל מי שעדיין, מעבר לכל השנים שחלפו, יחד עם כל החכמה והידע, חכמת החיים ולקחיהם, כל מי שעדיין יודעת בסתר לבה, שיש עוד דברים שאי אפשר להסביר, יש עוד עולמות שלא הכרנו, מקבילים לשלנו, אם רק נדע לפתוח דלת, או לעבור בשער, אם רק נעצום עיניים וניתן למשהו אחר להכנס. אם רק נפקח עיניים לרווחה, אולי נוכל לראות.
…אם נראה בסיפורים אתרים ארכיאולוגיים, וננקה מהם בקפידה שכבה אחר שכבה,נגלה שברמה כלשהי תמיד יש פתח. נקודה המפרידה בין כאן לשם, בינינו לבינם, בין היומיומי לקסום. ברגעים שבהם הדלתות נפתחות, כאשר ישנה זרימה של דברים בין העולמות — או אז מתרחשים הסיפורים. (*)
ג'נוארי סקאלר מצאה דלת כשהיתה בת שבע, בראשית המאה העשרים. ג'נוארי סקאלר גדלה בביתו של מר לוק. המלה "בית" היא לשון המעטה לאחוזה המפוארת, עם הגנים הנרחבים, עם החדרים הרבים המלאים בשכיות חמדה מוזרות יותר או פחות, כמעט כמו במוזיאון. את אמא שלה לא הכירה, אביה נסע ברחבי העולם, בשירותו של מר לוק לחפש עוד ועוד ממצאים לאוסף שלו, ובעצם ראתה את מר לוק הרבה יותר מאשר את אביה. מר לוק היה יושב הראש של האגודה הארכיאולוגית של ניו-אינגלנד, ובביתו נערכו הכינוסים, הנשפים, המסיבות. במסגרת עיסוקיו נסע מר לוק לכל מיני מקומות, ולעתים לקח עמו את ג'נוארי. ובאחד מאותם מסעות, כשהיתה בת שבע, בשנת 1901, מצאה דלת. דלת שמשעברה בה הגיעה לעולם אחר. עולם שיש בו ים ובתים לבנים.
כשאומרים לך ג'יין אוסטן על מה את חושבת? אני חושבת קודם כל על "גאווה ודעה קדומה", שזכה לכמה וכמה עיבודים למסך הגדול ולמסך הקטן, ועל קולין פירת', הדארסי האולטימטיבי. וגם על שאר ספריה שבכולם יש אהבה שנראית בלתי אפשרית, ואצולה כפרית, תוך מתן מעמד מיוחד ואוהד לכמורה הכפרית, לעג מוסווה יותר או פחות למוסכמות החברתיות, מוסר השכל ומוסר בכלל, וכמובן, סוף טוב שבו הרעים באים על עונשם הכה הולם, והאהבה הנכונה והטובה מנצחת.
במנספילד פארק יש את כל אלה ועוד קצת, כפי שמתברר, אם קוראים את אחרית הדבר שעוסקת בנסיבות כתיבתו של הספר ובסמליות שנושאים חלק מן השמות המופיעים בו. ועל-כן כדאי מאד לקרוא את אחרית הדבר, ולהבין את הסמליות הטמונה באותם שמות, וגם על מה ולמה התקבל הספר הזה בהתעלמות מוחלטת מצד המבקרים.
פאני פרייס, גבורת הספר, היא נערה כלילת המעלות (כנהוג אצל אוסטן), שנולדה למשפחה עניה למדי, האב, מלח לשעבר, האם שנישאה לו מאהבה, אך בלא ברכתם של שאר בני המשפחה, הביאה לעולם עשרה ילדים. אחותה האחת של האם נישאה לברונט וחייה היו משופעים בטוב, ואחותה האחרת נישאה לכומר שהיתה לו משרה המסונפת לאחוזתו של הברונט.
אך לפני חודש קראתי את הרביעייהמאת דוד טרבאי, וציינתי בביקורתי את חיבתי הרבה לספרים שיש בהם מוזיקה, ובעיקר ספרים שיש בהם מוזיקה קלאסית. והנה – שוב ספר העוסק, כמו הרביעייה, כמו רביעיית רוזנדורף מאת נתן שחם, ברביעיית מיתרים. ושוב מלווה את הספר פס-קול היצירות המנוגנות על ידי נגני האנסמבל.
לנוחות הקוראת חילקה הסופרת את הספר לארבעה חלקים, כאשר כל חלק מלוּוה בשלוש יצירות; בשני החלקים הראשונים זמן הקריאה חפף כמעט במדויק לזמן השמעת היצירות, בעוד היצירות בחלק השלישי "גלשו" לתוך קריאה החלק הרביעי, שבו, למרבה המזל חזרה יצירה אחת מן החלק הראשון (רביעיית המיתרים של דבוז'אק), וכן מופיעה יצירה אחת שאיני מכירה, אולי מפני שהיא מומצאת לצורך הספר – משקע לשמיים לארבעה מאת ג'וליה סנט ג'ון, אולי מפני שהשכלתי לוקה בחסר, ובכל אופן לא הצלחתי למצוא יצירה כזו.
מה יש בהם, בהרכבים הקאמריים, ההופך אותם לכל כך מרתקים? קודם כל זו המוזיקה. אמר לי פעם נגן אחד בתזמורת גדולה, שהמוזיקה הקאמרית היא המלכה של כל סוגי המוזיקה; שהיא הזיקוק והתמצית של כל היופי של המוזיקה. באותה תקופה לא חשבתי שאפשר בכלל להחליף את ההנאה מהאזנה לתזמורת סימפונית. מאז בגרתי, החכמתי, אף שמעתי מוזיקה מכל הסוגים לאורך שנים באינספור קונצרטים, וכיום אני בהחלט נוטה להסכים עמו.
אלמלא היה הספר הזה כל כך קצר, כנראה שהייתי מפסיקה לקראו אף לפני סופו; היה אפילו רגע, בעמוד 149 שחשבתי שדי. מספיק. אבל המשכתי, כי ממילא לא נשארו עוד הרבה עמודים, ולא היה כל כך גרוע.
לא קראתי את ספרו הקודם של בלונדל "רכבת בוקר לפריז" שזכה לתשבחות לא מעטות, ואם היו לי ציפיות מן הספר הזה הרי שהן קשורות להוצאה בה יצא – הסדרה הקטנה של כתר, שדי בשמה של העורכת הראשית שלה, כדי להבטיח סוג מסוים של איכות.
ובכן, הספר הזה לא עמד גם בציפיות האלה. מורה לאנגלית, כבן ששים, בעיירה צרפתית קטנה, גרוש, אב לשתי בנות בוגרות, נפגש לפתע עם תלמיד שלו לשעבר, שהגיע לעיר כדי להציג תערוכת מציוריו.
המשך הספר הוא סוג של התבוננות אחורה על חייו, חיי הנישואין, אהבותיו, היחסים עם בנותיו, ובמקביל, בהווה הספר, התקרבות מסויימת לתלמידו הצייר המפורסם ותחילתה של ידידות ביניהם.
שוב, התבוננות רטרוספקטיבית של גבר לבן שבע על חייו הלא לגמרי מעניינים, שאפילו חיי הרגש שלו ומחשבותיו הכמוסות, בנאליים למדי. נראה שאפילו הוא עצמו לא לגמרי נהנה לעסוק בעברו:
….החיים הפסיקו לייצר עבורי זיכרונות. לעיתים נדירות בלבד אני טומן את הידיים בבליל הזה, שכן איני נמשך ביותר אל העבר... (עמ' 22)
אף-על-פי-כן, הפגישה עם תלמידו לשעבר, גרמה לו להעלות, בינו לבינו זכרונות מחייו.
חבר שסיפרתי לו שאני קוראת את הספר הזה אמר לי – אבל כל הספרים שלה הם אותו הדבר. ויש בזה משהו. כל ספריה של אוסטין עוסקים באנשים צעירים המתאהבים זה בזו, נתקלים במכשולים בלתי צפויים אולם מצליחים לגבור עליהם והאהבה, בסופו של דבר, מנצחת. בכל ספריה של אוסטין אפשר למצוא את הצעירה התמימה, הצעירה החכמה, הצעירה המתוחכמת והתחבלנית, המבוגרים (משני המינים) צרי האופקים, הנשים החסודות, הגברים העשירים. ובכולם, ביקורת סמויה, או לא כל כך סמויה, על החברה הכפרית באנגליה של תקופתה.
והנה, למרות שהנושאים מוכרים לקוראת, וברור לה איזה סוף ממתין לגיבורה, למרות שהסגנון הופיע כבר בספרים אחרים שלה, ההנאה מן הקריאה לא מתמעטת. להיפך.
גם על עצם הקריאה ברומנים מן הסוג הזה, קלים ונעימים, שאינם ספרי הגות או עיון או ספרי מוסר, קריאה שיכולה להיות מגונה בעיני קובעי הטעם, הרי שאוסטין המבינה לנפש קוראותיה, נותנת בידן טיעונים נוקבים ומשכנעים:
…לא הייתה לה, חלילה, התנגדות עקרונית לספרים, ובתנאי שלא ניתן ללמוד מהם דבר, בתנאי שיש בהם רק עלילה ולא הגוּת כלשהי. (*)
…זה רק רומן! …משמע, זו רק יצירה שמתארת את נימי הנפש האנושית, שמפגינה היכרות עמוקה עם טבע האדם ומשרטטת אותו על כל צורותיו, שמפיחה בו חיים בשנינות ובהומור, ואת כל זה חושפת לעולם בשפה מובחרת. … (*)
על פי כותבי דברי העתים – זהו ספרה הראשון של אוסטין, ואף על פי כן, כבר ניכרת כאן יכולתה להביא בפני הקוראת סיפור מרתק שיש בו כל המנוי לעיל – נערה תמימה, אהבה שמכשולים בדרכה וסוף טוב, כמובן, תוך ביקורת לא מעטה על החברה, על המעמדות, על ענייני כבוד, ועל הבל ורעות רוח.
