קצת הסטוריה: לקראת סוף המאה ה-19 עם תחילת ההשפעה הרוסית למנצ'וריה התפתחה קבוצת הכפרים הסינית הקרויים בשם הכולל "חרבין" והפכה לעיר, בין היתר משום שהיתה על תוואי הרכבת הטרנס סיבירית שחצתה את מנצ'וריה. עם תחילתה של פעולה המסילה, בתחילת המאה העשרים עברו לעיר מספר משפחות יהודיות מרוסיה ובשנים שלאחריהן נוספו עליהן עוד ועוד משפחות, לאחר מלחמת רוסיה יפן, חיילים יהודים משוחררים ובהמשך – פליטים מפרעות 1905 – 1907. אחרי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה היהודית בחרבין והיו בה, מלבד המוסדות היהודיים הקיימים בכל קהילה יהודית – בית עלמין, בתי כנסת, בתי מדרש, גם חיי מסחר עשירים, חיי תרבות עשירים ובהם אף מרכז מוזיקלי נחשב, תנועות נוער ציוניות, והיהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית ומסחרית, כשאר המיעוטים באזור.
ב- 1932 נכבשה העיר על ידי יפן, ובהמשך הוכרזה כבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. ב- 1945, עם הכניעה היפנית לבנות הברית נפלה חרבין לידי הרוסים, ובהמשך נמסרה בחזרה לסינים.
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי העיר שעוד נותרו בה לישראל, וכיום אין בה עוד יהודים, צאצאים לקהילה של אז, אך חלק מבנייני הציבור של אז נותרו כאתרים הסטוריים.
"… מיעוט יהודי בתוך קהילה רוסית החיה בעיר סינית תחת כיבוש יפני, שהקימה בחרבין אור לגויים ולכל הקהילות היהודיות במזרח…" (עמ' 237)
"…גם בשעותיה הקשות המשיכה הקהילה היהודית להתקיים בגאון ולקיים חיים אוטונומיים מלאים. למרות עזיבתם של רבים, המשיכו בתי הספר, בית החולים ובית הכנסת לפעול כסדרם. חגים ומועדים נחוגו בראש חוצות, עיתונים יהודיים הופצו באין מפריע, נופשים פקדו את הדאצ'ות שמעבר לנהר. …" (עמ' 254 – 255)
העיר חרבין בתקופת השלטון היפני היא מקום ההתרחשות של עלילת ספרו של אריאל בר "סירות הדרקון", ומבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים שחיו בה. כיאה לרומן הסטורי הוסיף בר דמויות נוספות ובעיקר הפך את חייהם של אותם אנשים למשהו מוחשי בעיני הקורא/ת, מוחשי הרבה יותר מאשר כמה שורות בספרי ההסטוריה.
את שירה פנקס פגשתי פעם, באיזו הפגנה אחת שערכו ארגוני הנשים, והיו בה, בהפגנה הזו, בעיקר נשים, משום שכשיש הפגנה שעניינה משהו הקשור לנשים, מרבית המפגינים יהיו מפגינות דווקא, אם כי בשנים האחרונות חלקם של המפגינים עולה מעט. בכל אופן, נפגשנו באיזו הפגנה שהיה בה הרבה כעס, הפגנה מול בניין שאך זמן קצר לפני כן אשה אחת שגרה בו וגם עסקה בו בזנות, אבדה עצמה לדעת, כי לא ראתה מוצא מן המקום והעיסוק הזה שהיו קשים עליה, ואנחנו באנו להפגין שם, כנגד הניצול הנוראי של נשים כמו האשה ההיא, שכינתה עצמה "ג'סיקה", וכנגד ניצול נשים בכלל.
ויצא שהתחלנו לדבר, כדרכן של נשים הנפגשות במקומות כאלה (כן, גם גברים מדברים בהפגנות, אני יודעת. אבל אני אשה!) ומעניין לעניין סיפרה לי שכתבה איזה ספר ואם ארצה לקבלו. ואמרתי שאשמח אבל הזהרתי אותה מראש שאיני יודעת מתי אקרא אותו, משום שיש לי ספרים הרבה הממתינים לקריאה, וזמן יש לי קצת פחות.
ואמרה שלא חשוב, ושלחה לי את ספרה, יחד עם הקדשה נאה, והספר עבר להמתין על המדף, יחד עם עוד ספרים הממתינים על המדף, עד שאשה אחרת שאני מכירה, שיש לה טעם מצוין בספרים שאלה אותי אם קראתי, וכשהודיתי שלא האיצה בי לקרוא, ואכן קראתי ואף אהבתי מאד, וברור היה לי כי אם יצא ספר חדש של פנקס, כי אז בהחלט אקרא, אף אם עדיין ממתינים על המדף כל כך הרבה ספרים שטרם קראתים.
והספר הזה אכן יצא לאור. "ספר הנשים" שמו, ובו סיפוריהן של כל מיני נשים, צעירות יותר או פחות, נשים בעיקר משולי החברה, אלה שלא נשמע עליהן בדרך כלל, אלא אם כן יארע להן דבר נורא ואיום, וגם אז, לא תמיד נדע מהם שמותיהן, ואם נדע, מן הסתם נשכח.
ובאה שירה פנקס ונתנה להן שם, וחיים, וסיפור חיים, ולכל אחת מהן ניתן רגע התהילה שלה, וכלל לא בטוח שאחריו ישקעו בתהומות הנשייה.
חיפוש נוסף באתר אייקאסט אחר ספרים או סיפורים שאין תשלום כרוך בצידם (בעיקר משום שיהיה לי בהם שימוש קצר טווח מאד) העלה משהו שאיכשהו "פספסתי" ברשתות החברתיות. ובכן – אשה ואיש צעירים, אביגיל קנטורוביץ ועמרי חורש, בעלי רוח יזמית מן הסוג הספרותי, שנתכנסו להם (וירטואלית) במהלך ימי הקורונה, וחיפשו דרכים להזכיר ולהנגיש ספרות עברית לקוראות ולקוראים. בחודש הראשון בו היינו ספונים בביתנו הביאו לנו הצמד מפגשי זום עם סופרות וסופרים ושאר אנשים שיש להם יד ורגל ב"תעשיית" הספרות המקומית, מפגשים מרתקים ומועילים (לקינדל שלי נוספו עוד כמה וכמה ספרים, לאחר דיונים ואזכורים שלהם במפגשים). ומשמוּצה העניין (כך לדברי הוגיו) במיזם הזה של מפגשי זום, התכנסו שוב ויצאו ביוזמה חדשה – עשר דקות גג.
עשר דקות גג הוא אסופּה של סיפורים קצרים מוקלטים, פרי עטם של סופרות וסופרים מקומיים שאף מקריינים ומקריינות את סיפוריהם (ברובם). כל הספרים מופיעים באייקאסט, כולם ניתנים, כעת, ללא תשלום.
הורדתי לי חלק מן הסיפורים לטלפון שלי, והאזנתי לחלק מהם (בימים אלה, ספרים להאזנה הם הפתרון שאני זקוקה לו, עד שאשוב לספרי הקריאה באופן מלא), ועד כה אני נהנית הנאה גמורה מכולם, מי יותר, מי פחות, אבל טרם התאכזבתי מאיזשהו סיפור, או הפסקתי איזשהו סיפור באמצע.
פשוט תענוג.
אל הספר הזה הגעתי משום שמעין רוגל שלחה לי אותו באופציה להאזנה. ואני, שלא שומעת ספרים להנאתי כמעט כלל (מה כמעט? לא שומעת) , שמחתי מאד, והבטחתי לה שביום מן הימים אאזין לו.
אחר כך ע' סיפרה בהתלהבות שקראה את הספר, ואמרתי לה שהוא ממתין לי להאזנה, וע' אמרה שאולי באמת הספר הזה ראוי יותר להאזנה.
וכך חלפו להם הימים, כשאני מבטיחה לעצמי (ולמעין) שיום אחד אאזין לסיפור (כולו שעה וקצת, רק שצריך למצוא שעה וקצת), והימים עברו, והשבועות, והחודשים, ואפילו הקורונה שריתקה אותי לביתי לא הצליחה.
ואז הגעתי אל היום שבו נבצר ממני לקרוא, למשך תקופה קצרה (מסיבות שאינן עניינו של הקהל הרחב), ועל כן הגיע גם היום להאזין ל"יער".
סיפורו של ילד אחד, פעוט בן שלוש, שבעת מנוסה מן המלחמה, שלו ושל הוריו ואחותו הגדולה ממנו, נעזב ונשכח בפאת יער אחת, והיער קרא לו, והיער היה לו אם ואב ובית.
בילדותי נוגנו לנו תקליטים ארוכי נגן, בשעת מנוחת הצהריים, ובהם סיפורים ומוזיקה. כך שמענו (בעיקר) את "פטר והזאב" של פרוקופייב, ומעט פחות את "מדריך לתזמורת לבני הנעורים" של בנג'מין בריטן.
בנותי ובני שמעו כבר סיפורי ילדים בקלטות, כאלה שאלכס אנסקי היה הקריין בהן. קלטות שנפתחו במלים: "שלום ילדים, כאן אלכס" והם היו נרדמים כשבאזניהם מהדהד קולו (וזה אחרי הסיפור-שלפני-השינה מתוך אחד הספרים שהיו בבית).
נכדי ונכדותי יש להם כבר גישה לכל הטוב (והפחות טוב) שיש ברשת, כך שסיפורים לא מעטים מוגשים להם כעת במראה ובשמע בו זמנית.
ועדיין נשארה הנישה של ספרים לשמיעה, אם למי שיש להם קשיי ראייה, אם לאנשים בדרכים או בצעידה בפארק או על חוף הים, אם למי שמעדיף ספרים בשמע על פני הכתוב או בנוסף לכתוב.
אני מודה ומתוודה שהנישה הזו היתה די זרה ומוזרה לי, משום שאני נהנית לעתים לדפדף דף אחד או שניים (או חמישה פרקים) אחורה, כדי להזכר באיזה עניין, אם משום שאני נוטה "לסמן" לי משפטים אלה או אחרים בספר, כדי לחזור אליהם אחר-כך או כדי להשתמש בהם בביקורת, ואם משום שכך אני רגילה; להכיר סיפור דרך העיניים ולא דרך האזניים.
לאחרונה, לאחר שקניתי את "The Testaments" קבלתי מאמזון ספר שמע, ובחרתי לשמוע אותו הספר, במקביל, או "כמה צעדים" מאחורי הספר לקריאה, ובכך העשרתי את חווית הקריאה בספר הזה.
בימים האחרונים, נמנעה ממני חווית הקריאה, מטעמים שאין לציבור הרחב עניין בהם, ועל-כן פניתי אל ספריית השמע הקטנה המותקנת על הטלפון הסלולארי שלי. ספרייה שנחנכה לפני כחצי שנה עת קבלתי ממעין הרוגל הנפלאה קוד לשמיעת הספר שלה "יער" (שראוי לביקורת משל עצמו), ולמרות שלא ידעתי מתי אזכה לשמעו, הורדתי בשמחה.
אחר כך הגיעו ימי קורונה, והוספתי לי מעט ספרים שהוצעו ללא תשלום, ועדיין לא מצאתי לי זמן להאזין להם, עד שהגיעו, כאמור, ימים שבהם עדיף לתת לעיניים מנוחה.
כלל לא בטוח שהייתי לוקחת את הספר הזה לידי, לפחות לא לעת הזאת. בזמן כזה אני זקוקה לספרים שירתקו אותי ויעצרו את נשימתי, יגזלו שינה מעיני, יהפכו דפים; ספרי מתח משובחים, או רומנים מתקתקים אך כתובים היטב שיקחו אותו למחוזות אחרים, רחוקים, ותהיה בהם מעט אינטליגנציה, וכתיבה מצוינת. אבל צ'כוב? צ'כוב זו כתיבה איטית, תיאורית, נמשכת.
אולי משום כך, בעצם, לקחתיו לידי, את הספר הזה.
אולי כי שרת התרבות היוצאת דברה בו (סוג של) סרה, ושרת התרבות היוצאת ידועה באי המלצותיה על ספרים משובחים, ולוּ היה צ'כוב חי, ודאי המה מודה לה על קידום המכירות..
ובכל אופן, לקחתי אותו לידי, ומיד שקעתי בתקופה אחרת. לא רק תקופתו של הספר, אלא תקופה אחרת בחיי, מוקדמת הרבה יותר. תקופה בה קראתי ספרים על פי סדר הספרים על המדפים בספריה, או את ספרי עם עובד, למשל, על פי סדר הוצאתם לאור ("פריחה שנתאחרה" אגב, מספרות 800), וכך הגעתי לכל מיני קלאסיקנים וכל אותם ספרים שקצבם אטי, והחיים המתוארים בהם, כל יום בהם מתמשך ומתמשך ומתמשך, ולכאורה דבר אינו קורה, ואף-על-פי-כן עד סופו של הסיפור נהיר לקוראת לא רק איך נראו גיבורי וגיבורות הסיפור, ושאר דמויות המשנה, אלא אף כל מערכת היחסים ביניהם, כל קורות חייהם, והכל, כאמור, בקצב איטי, קצב של פעם.
וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לימי נעורי, וכך לקח אותי אנטון צ'כוב לרוסיה של פעם, זו שלפני מהפכת אוקטובר, זו שיש בה מעמדות עליונים, בזכות תאריהם או בזכות כספם, ומעמדות נמוכים, פועלים, איכרים, לבלרים, פקידים, כולם עניים, רבים מהם צמיתים, כאלה שאין להם דבר משלהם.
אפי (יופומיה) סטיוארט-מוריי, האחרונה לשושלת סטיוארט-מוריי, ככל שידיעתה מגעת, ואמה – נורה (אלאונורה) נמצאות על אי בצפון סקוטלנד בבית בודד, סחוף רוחות, בעת סופה סוערת למדי. איש אינו מגיע לאי ולבית, גם אי אפשר להגיע. נותר עוד מעט מזון במזווה. החיבור לחשמל רופף (אם בכלל), נותר עוד מעט חומר להסקה ויש לקוות כי הסערה תחלוף בקרוב, וניתן יהיה לחדש את האספקה או לחזור לחוף. ואת הזמן יעבירו בסיפורים, האחת לשניה, סיפורים אמיתיים מחייהן.
זה סיפור המסגרת.
"יד הגורל"; בסיפור הזה נפתח הספר. סיפור של מציאת גופה של אשה בעיירת נופש בשם Slatsea-on-Sea, גופה שנתגלתה על ידי דייג. חקירת המוות נערכת, כמובן, על ידי המשטרה, אולם אשה אחת – מאדאם אסטראטי – דמות מרכזית בסיפור, תושבת העיירה המכירה את כל תושביה, היא דמות מרכזית בסיפור המבצעת חקירה עצמאית.
זה הסיפור שבתוך הסיפור שבתוך הסיפור. זה הסיפור עמו נפתח הספר, ואז מתברר כי זה הסיפור שבחרה אפי סטיוארט-מוריי לכתוב במסגרת החוג לכתיבה יוצרת שבמסגרת המחלקה לאנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת דנדי.
סיפורה של אפי על החיים באוניברסיטה, או, בעצם, על ימי סיום הלימודים באוניברסיטה, בחוג לאנגלית ופילוסופיה, זהו הסיפור העיקרי, אותו היא מספרת לנורה בשבתן בלילות הסוערים בבית שעל האי.
לא לגמרי סיפור. אין כאן ממש עלילה. יותר תיאור של החיים באוניברסיטה נידחת, יחסית, בשנות השבעים העליזות של המאה הקודמת. אפי חיה עם בוב שעסוק בעיקר בצפיה ב"מסע בין כוכבים", עישון סמים קלים והאזנה ללד זפלין, הרבה יותר מאשר בלימודיו. גם אפי, בעצם, לא ממש עומדת לגמרי במטלות שיש להגיש לקראת סיום הלימודים וקבלת התואר, והיא מאחרת בהגשת עבודות לכל המרצים.
