2.12.19 – 20:30 – שייקספיר מאוהב בסינפונייטה
בטהובן: "קוריאולן" פתיחה, אופ' 62
הנדל: "מוסיקה על פני המים", סוויטה לתזמורת
הנדל: קונצ'רטו לנבל בסי-במול מז'ור
מנדלסון: "חלום ליל קיץ", אופ' 61 – בשילוב קטעי משחק מהמחזה הנודע מאת שייקספיר.
הסינפונייטה הישראלית באר שבע
ניר קברטי – מנצח
טלי גלזר – נבל
שחקני "גודמן – ביה"ס למשחק בנגב"
המשכן לאמנויות הבמה – באר שבע
"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת .
אך אבוי למי שמעורר את כעסם, כי לעולם לא יסלחו, והם רודפים בשנאתם הנחרצת את מי שעלבו בהם, גם אם בהיסח הדעת." (פרק 1)
טיטובה אשה לא לבנה שנחשדה והורשעה כמכשפה בסיילם, יחד עם עוד גברים ובעיקר נשים, בעשור האחרון של המאה ה- 17, היתה אשה אמיתית.
משום שהיתה לא לבנה, התיעוד הנוגע לה ולכל הקורות אותה מועט ביותר, ואלמלא היתה חלק ממשפט המכשפות, ככל הנראה היתה נעלמת בין דפי ההסטוריה, כמו אנשים ונשים אחרים שלא נחשבו בני אדם, ועל כן נפקד מקומם.
על כן יכולה היתה מאריז קונדה לקחת את סיפורה של טיטובה ולהוסיף לו את תולדותיה לפני ואחרי המאורע שהפך אותה לחלק מדפי ההסטוריה, לתת לה קול (הספר מסופר בקולה של טיטובה), לתת לה רצונות ומאוויים, לתת לה מקום בעולם שבו נשים לא נחשבו כמעט, ונשים שאינן לבנות לא נחשבו כלל.
"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)
לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.
לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.
"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)
איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.
משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.
איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.
סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.
17.11.19 – 10:30 – "ותהי לנציב מלח"
מרצה: פרופ' חיים באר
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית – שד' הנשיא 89, חיפה
17.11.19 – 20:30 – רביעיית פאבל האס ורוניקה ירוסקובה– כינור מארק צוויבל– כינור ייז'י קאבט– ויולה פטר יארוסק– צ'לו סמטנה: רביעיית כלי קשת מס' 2 ברה מינור מרטינו: רביעיית כלי קשת מס' 2 בטהובן: רביעיית כלי קשת מס' 9 בדו מז'ור, אופ. 59 מס' 3 ("רזומובסקי 3")
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב להמשך קריאת מארועי השבוע בתרבות וספרות 17-21.11.19
מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?
או, אולי, בכשרון הכתיבה המופלא, המרתק, זה שאינו מניח לך להחמיץ אף מלה באף משפט?
או … "החיים הם כמו קופסת שוקולד.." כך, בציטוט המפורסם מן הסרט "פורסט גאמפ"; הספר הזה הוא כמו קופסת שוקולד. לכל פרלין בה יש טעם אחר. אפשר לאכול את כולם בבת אחת, ואז כל הטעמים מתערבבים, והפה "מתפוצץ" מהנאה (או מהרעלת סוכר), ואפשר לטעום אחד, ולנוח, ולטעום אחר, ושוב לנוח, ושוב ושוב, עם הפסקות…
או כמו חפיסת שוקולד גודייבה; שוקולד כהה עם גרגרי מלח גס נעוצים בו. אפשר לאכול את כל החפיסה בבת אחת, או לאכול קוביה או שתיים, להתענג על הטעם והניגודים. לחכות קצת, ולאכול שוב, ושוב להתענג.
כך צריך לקרוא בספר הזה, לאט לאט. כל פרק בנפרד. לקרוא. "לעכל", לנוח. ושוב לקרוא.
כי כל פרק הוא עושר עצום, של ידע, של אינפורמציה, של קישורים, של הקשרים.
כמו קליידוסקופ של מידע, שמכל כיוון שנביט בו נראה משהו חדש.
10.11.19 – 20:30 – אנסמבל סולני תל אביב
סופרן: קרן הדר
פסנתר: תום בורו גרשוין – שיר ערש מוצרט – קונצ'רטו לפסנתר מס' 12 בעז בן משה – "התפוח המתוק" – שירי אהבה לטקסטים של שייקספיר,וויילד ועוד גרשוין– שירים לקול ולתזמורת ארגוב– שיר משמר, זה לא בשבילי עידן רייכל– ממעמקים, מחכה
הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – לואי מרשל 25, תל אביב
10.11.19 – 21:00 – על רציחות פוליטיות
פודקאסט לייב של האוניברסיטה הפתוחה וגלי צה"ל
עם: פרופ' תמר הרמן ופרופ' אורן סופר אדרבא
טוקהאוס – נמל תל אביב
"המתים אינם מתים אלא אם מתו בלבּנו. הם חיים אם אנו מוקירים אותם, אם אנו מכבדים את זכרם, אם אנו מניחים על קבריהם את המאכלים שחיבבו מאוד בחייהם, ובהפרשי זמן קבועים אנו מתייחדים עם מורשתם. הם כאן, סביב לנו, בכל עבר, להוטים לתשומת לב, להוטים לחיבה. די במילים ספורות להזעיקם, והם מצמידים את גופיהם הסמויים מעין אל גופינו, משתוקקים להביא תועלת . 
"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)
מאיפה להתחיל? האם מהעושר הרב הנמצא בכל עמוד בספר הזה, העושר התרבותי, האנציקלופדי, הבלתי נגמר, הקישורים בין נושא למשנהו, ולזה שבפרק הקודם או בשלושה (או עשרים) פרקים אחריו?