לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".
"הספר עסק בשני זוגות של שכנים בווירג'יניה. … יש להם שביל כניסה משותף. הם מסתדרים טוב מאוד. הם שואלים דברים זה מזה, משגיחים זה על ילדיו של זה. הם יושבים זה על מרפסת העץ של זה בערבים ושותים ומשוחחים על פוליטיקה. … הילדים – שישה בסך הכול –משוטטים בחופשיות בין שני הבתים, הבנות ישנות זו במיטתה של זו. לא היה קשה לנחש לאן הסיפור הולך, אבל הספר לא עסק בפרשיית האהבים האומללה, אלא דווקא בעומס העצום שמטילים החיים: העבודה, הבתים הידידויות, חיים הנישואים, הילדים, כאילו כל הדברים שרצו בהם ועמלו למענם קיבעו מציאות שבה האושר אינו מושג. …" (עמ' 169)
כשפוזן כתב את "כל המשפחות המאושרות" הוא חי עם פראני, הצעירה ממנו בלמעלה מעשרים שנים, והסיפורים שסיפרה לו על חייה ועל משפחתה, היו הבסיס לספר שכתב ה"מאורעות האמיתיים שהיוו השראה לספר" , וכמובן – ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות הינו על דעת הקורא בלבד".
אבל צריך להתחיל מההתחלה.
מסיבת ההטבלה של פראני היתה מלאה באנשים, חברים של אביה השוטר, פיקס, מהמשטרה ומהפרקליטות המחוזית. אלברט קאזינס, ממשרד התובע המחוזי, שלא באמת הכיר את המשפחה, אבל שמע על המסיבה וחיפש תירוץ להמלט מעוד יום ראשון עם אשתו ההרה בפעם הרביעית ושלושת ילדיו התובעניים (כמו כל הילדים), ולכן נפרד מאשתו בתירוץ שזה משהו של העבודה, והגיע למסיבה. מתישהו פגש שם את בוורלי, אשתו של פיקס עם התינוקת בזרועותיה. המפגש הזה שינה את חייהן של שתי המשפחות לתמיד.
ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?
"הנעדרת" אינו ספר מתח רגיל; הוא נקרא בשטף מהחל עד כלה, אבל התהליכים הם החשובים, האנשים והנשים הם החשובים; הפתרון חשוב, אבל פחות.
אידית היינד, בתם של סר איאן היינד, רופא בית המלוכה, ומרים, נעדרת מביתה. כל חפציה נשארו מאחור, גם כוס יין שבורה וכתמי דם, הדלת לא היתה נעולה ואידית נעדרת.
סוף השנה. משטרת קיימברידג'שייר נכנסת לחקירה בהילוך גבוה משום מעמדה הרם של הנעדרת, וקרבתו של אביה לשר הממונה על המשטרה. כל קצה חוט נבדק, כל העבריינים הידועים למחוז נסקרים לבדוק האם יש להם קשר להעדרות. 72 השעות הראשונות להעדרות הן קריטיות; אחר כך נוטים לחפש גופה, מעשה פשע שהתבצע.
וכנאמר בפתיח – התהליכים והאנשים בספר הזה מרתקים עד בלי די.
אנשי המשטרה – מאנון בראדשו, סמלת בילוש, רווקה בת 39, יוצאת לדייטים מהאינטרנט (ומהגיהנום, אם תשאלו אותה). מאנון הנרדמת לקול מכשיר הקשר שלקחה פעם לביתה: "…הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצצי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכות, התגובה המהירה לפגיעות ופשעים. זהו הטוב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת." (עמ' 15).
עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "הארי הולה" שליו נסבו. כל אחד הוא ספר מתח בפני עצמו, כל אחד הוא המשכו של קודמו מבחינת עלילותיו של הבלש הארי הולה.
עדיף היה, כמובן, לקראם על פי סדר, אלא שהוצאתם לאור בארץ החלה דווקא מן הספר השלישי – "אדום החזה", מסיבות פטריוטיות אולי, כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בפרולוג לספר, ואולי מסיבות אחרות. בכל אופן, כך קרה שכקוראת בעברית התוודעתי לראשונה לבלש המיוסר, השתיין, המעשן, הבודד, הנורווגי (יש לציין, כי בשנים האחרונות הבלשים הסקנדינביים הולכים ותופסים מקום נרחב בספרות המתח), רק מן הספר השלישי, ונאלצתי לספר לעצמי את תולדותיו לפני הספר הזה מתוך קשרים והקשרים שבתוך הספר. אחר כך קראתי עוד כמה ספרים, על פי סדר, ועשיתי הפסקה, ולכן הגעתי את הספר הזה – העשירי למנין – עם עוד "חור בהשכלה", או לפחות צורך להבין מתוך הסיפור "מה היה קודם".
אלא ש"מה היה קודם" לספר הזה נוגע בעיקר לסיפור המסגרת, סיפורו של הארי הולה, אהובתו, בנה, מפקדי המשטרה וחוקרים אחרים, ואין צורך ממשי להכיר לפרטי פרטים את תולדותיו בספרים הקודמים (אם כי זה בהחלט לא מזיק).
בספר הזה הארי הולה מרצה בבית הספר לשוטרים; אין הוא ממלא כל תפקידי חקירה, משום אלה שהם מאורעות בספר הקודם (שלא קראתי, אבל בהחלט אפשר להבין את ההקשרים), אלא שיום אחד הוא נקרא ליעץ לצוות מיוחד החוקר מקרי רצח של שוטרים, שכל אחד מהם נרצח בזירת רצח קודמת, מקרי רצח שמעולם לא פוענחו. כל השוטרים נרצחים באופן דומה לאותם מקרי רצח בלתי מפוענחים.
"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)
מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.
ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.
המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.
למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.
כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.
וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.
עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.
אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.
עד שחשבתי לוותר עליו.
ולא שהיו בו תכנים מזעזעים או קורעי לב, אבל היה בו עצב עמוק.
כל הזמן.
אדם ברוק, הדמות הראשית בספר, פסיכיאטר מנהל באחד המוסדות, שנמצא, תינוק בן שלושה חודשים, נטוש על סף ביתו של ארנסט ברוק, שהיה מנהל בשלוותה, מוסד אחר לתשושי נפש, ואומץ על ידו.
המוסד הזה – בית חולים לתשושי נפש, אנשים שאינם רוצים דבר, או שרוצים דברים שאי-אפשר, " אלה הם אנשי הקצווֹת, היה ארנסט מסביר לעובדים הספורים החדשים שהעסיק, אלה שמחוץ לזמן, שזמנם עצר, כאן, בממלכת האי־ רצון." (*)
אדם שכל חייו מחפש אחר אמו, שאין הוא יודע מיהי. שהיה ילד ונער מחונן ונבדל מכולם, שנזקק לשקט שלו . לבדידות שלו.
לאון פוזן, סופר נודע ששתק במשך חמש עשרה שנים הוציא לאור ספר שזכה מיד בכל שבחי הביקורת והיה לרב מכר; הספר נקרא "כל המשפחות המאושרות".
ספר מתח, בדרך כלל, הוא ספר שאי אפשר להניח מהידיים עד שהתעלומה תפתר. את התהליכים לפתרון אנו מלווים בדרך כלל בחוסר תשומת לב, משום שהם לא באמת חשובים; חשוב שנדע מי? מה? למה? איך?
עשרה ספרים יצאו לאור בארץ בסדרת "
"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)
למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.
אני חושבת שכבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכל כך.העציב אותי, כל כך העיק עלי בזמן הקריאה.