שנת המבול – מרגרט אטווד

 שנת המבול"… קרב ובא עלינו המבול הצחיח, ויבוא הקץ על הקנייה ועל המכירה, ונמצא את עצמנו מסתמכים על משאבינו לבדם.." (עמ' 138)

 סוף העולם הגיע. סוף העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו (ועוד קצת בכיוון הכלכלה החזירית וניצול משאבי כדור הארץ, הפיתוחים המיוחדים, הכלאות בעלי החיים, השימוש בגנטיקה, הנסיון להעניק נעורי נצח לעשירים במיוחד, שיכולים להרשות לעצמם, הנסיון ליצור אדם עליון). סוף העולם, זה שהכרנו ב"בז וניאלה", הגיע. ממש כמו סוף העולם שם; סערות מונסון כל יום אחרי הצהריים, שמי שאינו מוגן מהן, ימצא את מותו לבטח. בעלי חיים משובטים ומהונדסים גנטית מסתובבים פרא בשטח, וכל בני האדם, למעט יחידי סגולה, מצאו מותם במגיפה איומה ונוראה שהרגה רק בבני המין האנושי.

 בין מתי המעט נמצאת טובִּי, שנשארה לבדה באחד ממכוני היופי והספא, אלה שהבטיחו להעניק נעורי נצח לכל הבאות בשעריהם (תמורת שלמונים רבים). טובי, שפעם היתה בכת גנני האלוהים, ונאלצה לברוח משם יום אחד, ולהסתתר מפני רודפיה, ומקום המפלט שלה היה הספא היוקרתי ביותר.. עד שכולם החלו למות.

 "'אתה מתכוון לומר שאם יש אלוהים בסיפור, יש גם עונש', אמרה טובי.

'כן', אמר אדם אחת. 'יש עונש גם בלי אלוהים בסיפור, כמובן, אך הסיכוי שאנשים יכירו בכך נמוך יותר. אם יש עונש, הם רוצים במעניש. לא חביבים עליהם אסונות חסרי משמעות'". (עמ' 261)

גנני האלוהים היו קבוצה תמהונית במקצת, שאיוו להם משכן ברחבי פלביה (אותו אזור שמחוץ לגדרות מגורי התאגידים הכה מוסדרים וממושטרים). לא אכלו בשר, גידלו ירקות ופירות, וכוורות דבורים, וצמחי מרפא, וכל מיני עשבים משונים. שליקטו כל מה שניתן למחזר למאכל, לבגדים. שניסו להחיות במשהו את ההרמוניה שפעם היתה בעולם, לפני שהמין האנושי החל להשמיד מינים אחרים.

 לגנני האלוהים היו אדמים וחוות, שניהלו את הקהילה הקטנה. כל אדם קבל מספר, על פי חשיבותו בשרשרת ההנהגה, וכך גם כל חווה. אדם אחת היה המנהיג הרוחני של כולם.

עיקרי האמונה היו פשוטים – אלוהים ברא את כל המינים, ועל כן כל המינים שווים בעיניו, ואין רשות למין אחד להשמיד מין אחר. יש להודות לאדמה על כל מה שהיא נותנת, יש לטפח את האדמה ואת כל הצמחים. התזונה צריכה להיות צמחונית, אם כי במקרי חירום (וחירום בלבד!) מותר לאכול בעלי חיים, שאז יש לבקש את סליחתם על כי ניזונים מבשרם.

 "לדברי אדם אחת, גירוש אדם מגן עדן, מה שנקרא "הנפילה", היה רב-ממדי. הפרימאטים אבותינו נפלו מהעצים; ואז נפלו מצמחונות לאכילת בשר, ואז נפלו מאינסטינקט לתבונה, ומכאן לטכנולוגיה; מאיתות פשוט לתחביר מורכב, ומכאן לאנושיות; מהיעדר אש לשימוש באש, ומכאן לכלי נשק; ומהזדווגות עונתית לעוויתות מיניות תמידיות. ואז נפלו מהחיים המאושרים ברגע הנוכחי אל ההרהור החרד בעבר שנעלם ובעתיד המעורפל.

הנפילה היתה דבר מתמשך, אך מסלולה הוביל מטה ומטה. מרגע שנשאבת אל באר הידע לא יכולת אלא לצלול, ללמוד עוד ועוד בלי להיעשות מאושר יותר. .. (עמ' 205)

 ניצולה נוספת מן המוות שבא בעקבות המגיפה היא רֶן. רן היתה נערת שעשועים באחד ממכוני הליווי היוקרתיים ביותר, ולאחר שאחד הלקוחות פצע אותה היא הוכנסה לבידוד, וכך ניצלה כאשר כולם מתו. אלא שהיא נעולה בחדר הבידוד, ואינה יכולה לצאת משם. כל זמן שהמערכות הסולאריות יעבדו יהיה לה חם מספיק, יהיו לה מספיק מים. כל זמן שנשאר מזון במקרר שבחדר הבידוד, היא יכולה להשאר בחיים. אבל היא נעולה, והמזון יאזל יום אחד.

 "האדמים והחוות היו אומרים, אנחנו מה שאנחנו אוכלים, אבל אני מעדיפה להגיד, אנחנו מה שאנחנו מקווים. כי אם אי אפשר לקוות לכלום, בשביל מה לטרוח?" (עמ' 429)

 סוף העולם. ורק ניצולים מעטים, בכל מיני מקומות, פוחדים איש מרעהו, שמא האחר נושא עמו את וירוס המגפה, שמא האחר יפגע בו; פוחדים מן החיות ההופכות לאט לאט לחיות טרף, ממש כמו בני האדם, לאחר שדוכאו במשך שנות דור. עולם עצוב, עולם שגם מי שנותר בו בחיים, לא תמיד רוצה להשאר. כי לעתים התקווה אובדת.

 העולם הזה הוא העולם המוכר לכל מי שקרא את "בז וניאלה", עולם עתידני זר ומנוכר. וגם הדמויות בו מזכירות ונזכרות בחלק מן הדמויות המופיעות בספר ההוא. הספר הזה הוא כתב קיטרוג חריף אף יותר כנגד ניצול משאבי כדור הארץ על ידי האדם; מזכיר במידה מסוימת את ספרה הקודם של אטווד – "חוב", שעסק, בין היתר בחוב שאנו, בני האדם חייבים לכדור הארץ ובניצול הבלתי פרופורציונאלי של משאביו.

"שנת המבול" סוגר כמה מעגלים שנותרו פתוחים מאז "בז וניאלה" ובעיקר משלים עוד מידע על התקופה שקדמה לכאוס, לסוף העולם. אם "בז וניאלה" עסק בעיקר בעולמם של התאגידים, הרי ש"שנת המבול" עוסק בעולם של פלביה, העולם שמבחוץ.

מומלץ מומלץ מומלץ ביותר!

 שנת המבול – מרגרט אטווד. תרגום (מצוין): יעל אכמון. הוצאת: כנרת (464 עמודים)

 (פורסם ב –  27 בדצמבר, 2012 בפורום הספרים של YNET)

(The Year of The Flood – Margaret Atwood)

ועוד כמה מובאות נפלאות מן הספר הזה:

"הישמרו ממילים. אל תשאירו עקבות

כך לימדו אותנו הגננים כשחייתי ביניהם בילדותי. הם הורו לנו להסתמך על הזיכרון, משום שלא ניתן לסמוך על דבר כתוב. הרוח עוברת מפה אל פה, לא מחפץ אל חפץ: ספרים אפשר לשרוף, הנייר מתפורר, מחשבים אפשר לרסק. רק הרוח חיה לנצח, והרוח אינה חפץ." (עמ' 15)

 "פילאר שפעה חוכמת דבורים. דבורה בבית מבשרת על ביקור של אדם זר, ואם תהרגי את הדבורה, הביקור לא יסתיים בטוב. אם הכוורנית מתה, חובה לספר על כך לדבורים, אחרת הן יתעופפו מהכוורת בנחיל." (עמ' 111)

 "עכשיו תבטיחי לי שאף פעם לא תיקחי שום כדור שייצרו התאגידים. אף פעם אל תקני כדור כזה, אף פעם לא תקבלי כדור כזה אם יציעו לך אותו, ולא חשוב מה יגידו לך. הם יסתמכו על נתונים ועל מדענים; הם יסתמכו על רופאים – חסרי תועלת, כולם מקבלים שוחד מהתאגידים." (עמ' 117)

 "חולות הזמן הם כחול טובעני, אמר אדם אחת. אין גבול למה שיכול לשקוע בהם ללא זכר. ואיזו ברכה היא כשהדברים אשר שוקעים ונעלמים הם דאגות שלא לצורך." (עמ' 209)

 "איננו מסוגלים לעמוד בפני כוחו המלא של הטבע, נהג אדם אחת לומר. עבור הנפש שלא הוכשרה לכך, הטבע הוא הלוצינוגן רב-עוצמה, חומר מרדים. איננו חשים בו עוד בבית. אנחנו חייבים לדלל אותו. אין בכוחנו לגמוע אותו בצורתו הטהורה. וכזה גם אלוהים. יותר מדי אלוהים פירושו מנת יתר. יש לצרוך את אלוהים במסונן." (עמ' 353)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *