"ולזמן מה כשאני טס, כשאני רואה הכול מנקודת המבט של נץ, אני עצמי משתחרר איכשהו מהפרטים הלא נעימים: אני לא מוכה צער, המפרקים שלי אינם נוקשים ואני לא בודד, אני גם לא אדם שחי בתחושת בחילה של מי שהרג וייגזר עליו כנראה להרוג שוב. אני האיש שטס מעל הכול ומסתכל למטה. שום דבר לא נוגע לי." (עמ' 49)

לא יודעת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן; הספר אצלי כבר שנתיים בערך, וכבר היו עליו המלצות מצויינות בפורום ספרים של YNET (שהן בעצם הסיבה שבכלל שמרתי את הספר לקריאה ולא העברתי הלאה). תמיד היה ספר דחוף יותר, חדש יותר, מצב רוח שלא פנוי לספר מן הסוג הזה, או סתם בלי סיבה מיוחדת.

טעות. הספר הזה בהחלט ראוי היה להיות מקודם ברשימת הספרים הממתינים על מדף הספרים הממתינים להיקרא. וטוב שהגעתי אליו. וטוב שקראתי אותו. ותודה לכל הממליצים.

העולם שאחרי העולם שאנחנו מכירים. רוב האנשים מתו מאיזו מחלת דם ארורה. בתי החולים התמלאו ואחר כך התרוקנו. אנשים סבלו. סבלו מאד. ומתו. אלה שנשארו בחיים נשארו לבדם, או התקבצו בחבורות של שורדים. אפשר לשרוד. צריך למצוא מזון, לדעת לגדל אותו לבד, לשמר בקר וצאן אם אפשר. למצוא בית לגור בו. יש הרבה בתים נטושים. שכונות שלמות. למצוא מקומות שיש בהם חשמל, בדרך כלל ייצור סולארי. למצוא דלק. למצוא מאגרי מזון.

ללמוד להרוג.

"שהגענו למצב הזה: יוצרים מחדש טאבּוּאִים משלנו שוכחים את הסיבות המקוריות ולמרות זאת עדיין שטופים באיסורים" (עמ' 47)

היג, המספר, נשאר עם כלבו – ג'ספר. אשתו ההרה מתה בקדחת הדם. כל מה שהיה לו איננו. יש לו רק את ג'ספר, מטוס סֶסנה שהוא יודע להטיס. ויש לו את בנגלי. שורד אחר כמותו, שיחד הם סימנו להם גבולות גיזרה בני הגנה. יחד הם שומרים עליה מפני כל פולש. כל פולש חשוד מיידית בהיותו בוזז ורוצח אפשרי ועל כן יש להרוג אותו מיד כשהוא מתקרב. גם אם הוא רק נער. או נערה.

יחד בנו ביצורים. יחד בנו מערכת יחסים ביניהם המאפשרת לכל אחד לחיות את הכאב הפרטי שלו, בלי לערב את האחר, וגם לשמור האחד על השני.

לפעמים מתעורר הצורך להתרחק קצת, ואז יצא היג למסע ציד או דייג, רק הוא והכלב. ואז חזרו.

"יכולתי כמעט לדמיין שזה לפני, שג'ספר ואני נסענו למקום כלשהו לביקור ארוך ויום אחד בקרוב נחזור.. שאנחנו לא חיים אחרי אסון, שלא איבדו הכול מלבד את חיינו. ..

..

הזיכרון הוא שמטלטל אותי. אני מתאמץ מאד לא לזכור וזוכר כל הזמן." (עמ' 64)

והיו הגעגועים. כל הזמן געגועים למה שהיה. למה שיכול היה להיות. לשגרה שאף פעם לא שמים לב אליה, עד שהיא נעלמת. ובמקומה – תוהו. חור שחור. כמעט יאוש. אבל אסור שהיאוש ישתלט. אם כי הוא נשאר קרוב. כל הזמן קרוב.

"האם אפשר לאהוב אהבה נואשת כל כך עד שהחיים נעשים בלתי נסבלים? אני לא מדבר על אהבה נכזבת, אלא על להיות בתוך האהבה. בעיצומה אבל מיואש. מעצם הידיעה שזה ייגמר. כי הכל נגמר." (עמ' 66)

"יש כאב שאי אפשר להתגבר עליו במחשבות. שאי אפשר לסלק אותו בדיבור. אם היה עם מי לדבר. אפשר ללכת. רגל אחת רגל שנייה. ..

כשאתה הולך אתה מניע את הכאב קדימה.." (עמ' 100 – 101)

".. מי שאין לו מה להפסיד מרגיש כל כך ריק, כל כך קל, עד שלבסוף הוא מתפורר לְחול ונישא ברוח, כל כך ערטילאי עד שהוא מתרומם ונמהל בסופת החול של הכוכביםץ. לשם כולנו מגיעים. השאר נשחק עד דק בציפייה לרוח." (עמ' 170)

לאורך הספר הזה, בשפה מדודה ומדויקת, מצליח הלר לתאר לפרטי פרטים את העולם שאחרי. את מה שיכול להיות ואולי יהיה, בדרך זו או אחרת. היומיום של החיים שאחרי. הצורך לשרוד בעולם של חוסר וודאות. עולם אפוקליפטי. עולם שסופו המוכר הגיע שלא בידי בני האדם (בניגוד לאפקוליפסות אחרות, כאלה שפצצת אטום החריבה את בהן את העולם, או שימוש בגרעין, או כל דבר הרסני מעשה ידי אדם). אי אפשר היה להלחם במחלה. אי אפשר היה שלא למות בה, לפחות רוב האנשים. והצורך לשרוד. בכל מחיר.

"מוזר איך אפשר לחכות כל החיים ולא לדעת את זה.

..

לחכות שהחיים האמיתיים יתחילו. הדבר הכי אמיתי אולי הסוף. להבין את זה כשמאוחר מדי..." (עמ' 183)

ספר חכם, מרתק, הופך דפים. מומלץ עד מאד.

כוכבי הכלב. פיטר הלר. תרגום: טל ארצי. הוצאת: כתר. 270 עמודים.

The Dog Stars – Peter Heller

לרכישה