מופע הצללים – אסופה. סיפורים בהשראת ריי ברדבורי

מופע הצללים"'כתבתי רק ספר מדע בדיוני אחד בחיי, 'פרנהייט 451', שהתבסס על המציאות. פנטזיה מתבססת על מה שאינו מציאותי. ..'" (עמ' 427)

מאז קראתי את הספר המופלא פרנהייט 451 ואף ראיתי את הסרט המופלא והמדהים (אם כי יש בו צדדים מגוחכים מעט, במרחק של כחמישים שנים מאז הופק), השם ריי ברדבורי מעורר בי ריגושי עונג (ספרותיים, תרגיעו!) הן משום דמיונו המהפנט, הן משום יכולת ראיית העתיד הפנטסטית שלו. לכן, משראיתי, בשבוע הספר האחרון את הספר הזה בדוכן הספרים, נתערפלו מעט עיני, ולא שמתי לב כמעט שהספר אינו משל ברדבורי עצמו, אלא אסופת סיפורים קצרים בהשראתו / השפעתו.

ואף-על-פי-כן, גם מששמתי לב לכך, ושמצאתי עצמי עם הספר הזה הולכת הביתה בשמחה, הרי שהסופרים שתרמו מכתביהם לו, הם (אלה המוכרים לי, לפחות) מן המשובחים שבכותבי המדע הבדיוני, העולם העתידני, הפנטזיה.

ספר סיפורים קצרים מטיבו נקרא אחרת מרומן או נובלה; צריך לקרוא כל סיפור בנפרד כדי שלא יתערבבו זה בזה. תמיד יהיו סיפורים טובים יותר או פחות בעיני הקורא/ת, כאלה שיישארו לאורך זמן, כאלה שיתפוגגו כערפל עם זריחת החמה. הספר הזה גם נקרא בהפסקות; כאשר הייתי צריכה הפסקה מרומן אחד, לפני מעבר לרומן אחר, לפני נסיעה לחו"ל, כשאין רצון להתחיל ספר חדש (ואז "לסחוב" אותו הלוך ואולי חזור מן החו"ל, כשהבטחתי לעצמי שלחו"ל נוסע רק הקינדל), וסתם כשלא ידעתי להחליט מה יהיה הספר הבא (אחרי הכל, תמיד ישנם כארבעים ספרים הממתינים לתורם להיקרא).

אבל גם אסופה זו באה אל סופה, וכמה סיפורים יפים שנחרטו בזכרון נשארו ממנה, ולו רק בגללם (ואולי עוד כמה ששכחתי) כדאי גם כדאי לקרוא בספר הזה.

בראש ובראשונה – הסופרת האהובה עלי ביותר, זו שראויה בעיני לכל פרס אפשרי, זו ש(כמעט) כל מה שקראתי משלה נחקק ונחרט לעולמי עד בזכרוני – המלכה הבלתי מעורערת: מרגרט אטווד. הסיפור שלה – "ראש חי" – עוסק בחיי נצח, וביחסים בין אנשים. בעצם ביחסים בין אנשים. סיפור שיש בו מן הציניות, הסרקאזם, והכתיבה הנפלאה של אטווד.

"צוקרמן רואה במסיבות הפתעה ביטוי לעוינות והתנהגות פסיבית-אגרסיבית במסווה דק…" ("בריון"/ ג'יי בוננזינגה – עמ' 40) ואני הלא שונאת מסיבות הפתעה. ולו רק בגלל המשפט הזה כדאי גם כדאי להכיר מקרוב את אחורי הקלעים של עולם הסרטים בלוס אנג'לס.

"הנערה מבית הלוויות" של סם וולר – פנטזיה שעניינה מתים, או- מתה אחת בעצם, מעורר הרבה חוסר נוחות, ובכך יופיו; חוסר הנוחות הזה נשאר כזכרון חי ונושם מן הסיפור.

"אמריקה הקטנה" של דן צ'און, עוד סיפור מעורר חוסר נוחות ואף מפחיד. אט אט מתגלות עובדות המבהירות את הסיטואציה המאיימת בה נתון ילד אחד, או שמה אין זה ילד אלא משהו אחר. "למבוגרים יש מבט שהם שולחים אליכם כשהם רוצים שתסכימו איתם, והוא כמו קולר ששמים עליכם עם העיניים שלהם, ואפשר להרגיש את הגבשושיות הקטנות על הצוואר, שמהן החשמל יוצא". (עמ' 150). פיטר, הילד או מה שזה לא יהיה יודע בדיוק מהי התחושה של קולר סביב הצוואר.

"כדור הארץ (חנות מתנות)" של צ'רלס יו – מבט אחר, משועשע, דיסטופי על מקומו של כדור הארץ כ(עוד) אתר תיירות, לא כל כך מוצלח ומעניין בעולם עתידני.

"אבא של היילי" שכתבה ג'וליה קלר, הוא מאותם סיפורי אימה שרק נשים יכולות לכתוב, ורק נשים ירדו לדקויות הסמויות בו. סיפור שטני כמעט, אכזרי, ומרתק עד אין סוף.

"מי דופק?" של דייב אגרס – עוד סיפור אימה, קצר עד מאד, ומזוקק להפליא.

 

ויש עוד סיפורים

וישנה אחרית דבר מחכימה ומרתקת שכתבה נעה מנהיים, שפעם, לפני כך וכך שנים תרגמה את פרנהייט 451, ספר מצוין בפני עצמו.

 

מופע הצללים- סיפורים חדשים בהשראת ריי ברדבורי. תרגום: אורי שגיא. הוצאת אוקיינוס. גרף (429 עמודים)

 Shadow Shaw – Edited by Sam Weller and Mort Castle

 

לרכישה

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *