משהו שרציתי לספר לך – אליס מנרו

masheu_shraziti_lesaper_gold_copy(2)אליס מנרו תמיד היתה ותמיד תהיה סופרת מופלאה עד מאד, בעיני, ומשום שזכתה בפרס נובל לספרות אך לפני שנתיים, מיד נזדרזה הוצאת הספרים להוציא לאור גם ספרים ישנים יותר שלה, שטרם ראו אור, או שראו אור בעבר; בעצם, הם עשו זאת כבר קודם, כי איכשהו זכתה הסופרת המופלאה הזו להכרה ואהבה מחודשות, ועל כך אין לנו אלא לשמוח.

וכל ספר חדש של אליס מנרו הוא חגיגה חדשה. חגיגה עצובה, מהחיים, אבל חגיגה.

כי אין לה סיפורים שמחים, ואין לה סופים שמחים בדרך כלל, אבל יש לה כתיבה מופלאה ומרתקת, ויכולת לתמצת לתוך סיפורים קצרים (שזו אומנות מיוחדת עד מאד, הסיפורים הקצרים) סיפורי חיים שלמים, על כל הכאב והצער שבהם, על כל השמחה. חיים. רגילים לגמרי. ובכל זאת – דרך הפריזמה של מנרו הופכים לסיפורים מרתקים (כי, כנראה, כל סיפור חיים הוא מרתק).

כך הוא הוגו, גיבור הסיפור חומר גלם, הסיפור השני באסופה. המספרת היא אשתו לשעבר של הוגו, סופר ומרצה לספרות. בעלה השני מוצא לה, בחנות ספרים אחת, אסופת סיפורים קצרים, ששמו של הוגו מופיע על הכריכה כאחד הכותבים. מדוע הביא לה את הספר? אולי כהתרסה, אולי כדי לבדוק איך תגיב (אנשים בזוגיות בוחנים לעתים כך את בני/בנות זוגם, לדעת שהם עוד נאהבים; נחשקים).

וכך היא כותבת:

"אני לא עוקבת אחרי קריירת הכתיבה של הוגו. לפעמים אני רואה את שמו בספרייה, על שער של איזה מגזין ספרותי שאני לא פותחת… או בחנות ספרים – הודעה על פאנל שייערך באוניברסיטה.. ואז אני חושבת, אנשים באמת ילכו? אנשים שיכולים לשחות או לשתות או לטייל ברגל באמת טורחים להגיע לקמפוס ולמצוא את האולם ולשבת בשורות ולהקשיב לגברים הווכחנים היהירים האלה? גברים נפוחים, דעתנים, מרושלים… שפינקו אותם החיים האקדמים, החיים הספרותיים, נשים. אנשים ילכו לשמוע אותם אומרים שאת הסופר הזה והזה כבר לא שווה לקרוא, ושאת הסופר הזה חובה לקרוא;.. אני אומרת אנשים אבל אני מתכוונת נשים, נשים בגיל העמידה, כמוני, דרוכות ונרגשות ומקוות לשאול שאלות נבונות ושלא יצחקו מהן; נערות צעירות.. שמקוות להצליב מבטים עם אחד הגברים על הבמה. נערות וגם נשים מתאהבות בגברים כאלה, הן מדמות לראות בהם עוצמה.

הרעיות של הגברים שעל הבמה אינן יושבות בקהל. הן קונות מצרכים או מנקות או שותות. חייהן נסבים על אוכל וניקיון ובתים ומכוניות וכסף, עליהן לזכור להרכיב את צמיגי השלג וללכת לבנק ולהחזיר בקבוקי בירה ריקים. כי הבעלים שלהן הם אנשים חסרי יכולת מבריקים כל כך, מוכשרים כל כך שיש לטפל בהם למען המילים שינבעו מהם. .." (עמ' 33 – 34)

הסיפור שכתב הוגו, ושהיא קוראת בסופו של דבר, מבוסס על אפיזודה קצרה בעברם המשותף שמהדהדת במעורפל בזכרונה והוגו הצליח לזקק ממנה סיפור מדויק ויפה.

ובא הצער המועט על מה שהיה ומה שיכול היה להיות.

 

וסתם משפט מתוך סיפור אחר – איך פגשתי את בעלי – ".. טיפלתי בו כשהוא הוצב בסנטרליה.." (עמ' 66) משפט ש"זורק" את הקורא/ת לספר אחר, של סופרת אחרת, ספר שלמרות שנקרא כבר לפני מספר שנים, לא יעזוב אותה, את הקוראת, לעולם: מעוף העורב של אן מארי מקדונלד.

הסיפור הקצר – איך פגשתי את בעלי – הוא דווקא סיפור אופטימי למדי, חביב ומעלה חיוך; הרבה לפני שהחיים הפכו מסובכים יותר וקשים יותר; גיבורת הסיפור מעידה על עצמה: ".. אם יש נשים שמחכות כל החיים, ונשים עסוקות שאינן מחכות, ידעתי איזה סוג עלי להיות. גם אם יש דברים שנשים מהסוג השני צריכות לוותר עליהם ולעולם לא לחוות, זה בכל זאת עדיף." (עמ' 76)

וזה בכלל יכול להיות שיעור לחיים.

 

ללכת על המים הוא סיפור שמעמת דור ותיק עם הדור החדש, כאשר בדרך כלל רוב רובם של בני הדור החדש הם צעירים "מגניבים" בעיני עצמם, ומאד לא מובנים בעיני הוותיקים יותר – "… מה שחורה לו בדור הזה, אם זה מה שזה, הוא שהם אינם יכולים לעשות שום דבר בלי לנפנף בו. בשביל מה הם מדברים כל כך הרבה על כל דבר, הוא שאל. אפילו לגדל גזר הם לא מסוגלים בלי לטפוח לעצמם על השכם." (עמ' 81)

וגם בדור הזה, הצעיר, יימצאו תמיד יוצאי הדופן, אלה שיעשו דברים כי כך הם מרגישים שנכון לעשות, בלי לחפש הצדקות או תירוצים. ואיתם יוכלו המבוגרים יותר למצוא שפה משותפת.

 

על התקוות לחיים אחרים, ל"מה יקרה כשנהיה גדולים", עד שהחיים עוברים ואנחנו מגלים שאנחנו כבר גדולים, והחיים הם בעצם היום-יום, כותבת מנרו בסיפור סליחה במשפחות: "חשבתי על החיים של אמא, עד כמה שהכרתי אותם, לעבודה יום-יום, קודם במעבורת ואחר כך באוטובוס. קניות במכולת רֶד-אנד-וַייט הישנה אחר כך בסופרמרקט סֵייפוֵוי החדש-חדש, בן חמש-עשרה! ביקור בספרייה ערב בשבוע, יחד איתי, והיינו חוזרות הביתה באוטובוס עם ערימת הספרים שלנו ושקית של ענבים שקנינו בחנות הסינית לפינוק… וחשבתי כל הדברים האלה לא כל כך נראים כמו חיים כשאתה עושה אותם, אלה סתם דברים שאתה עושה, איך שאתה ממלא את הימים שלך, וכל הזמן אתה חושב שיום אחד משהו ייפתח פתאום ואתה תמצא את עצמך, או אז תמצא את עצמך חי. .. אחר כך אתה גוסס, .. ואלה אותם כיסאות פלסטיק.. ויום רגיל בחוץ.. ומה שהיה לך זה כל מה שיש.." (עמ' 108)

הסיפור – סיפורם של אח ואחות ואמם. האחות – אשה אחראית הדואגת לפרנסה ולבית, טורחת להתקשר בקביעות כדי להתעדכן במצבה הבריאותי של האם. פעם היא היתה תלמידה טובה ואחראית. לא כמו אחיה, שאיכשהו הצליח להעדר ולא לסיים, חי בבגרותו על חשבונה של האם, בכל פעם יש לו איזה מיזם, בכל פעם הוא צריך איזו הלוואה קטנה, שאף פעם לא מוחזרת, כמובן. המרירות והקנאה נבנות לאט-לאט, עד שהאם מתמוטטת ומובהלת לבית החולים; גוססת ושבה לחיים, איכשהו.

ומשהו קורה, בין האחות לאח, בין האם לבין שניהם.

"סליחה במשפחות היא תעלומה בשבילי, איך היא מתעוררת או איך היא שורדת" (עמ' 115)

 

סיפורה של האשה השניה, הנסתרת, המאהבת, מובא ב- תגיד לי כן או לא. ילדיה בגרו, נישואיה התפרקו. שלו לא. הוא כבר מזמן עבר לעיר אחרת, עם אשתו, מתחזק את הקשר ביניהם במכתבים אקראיים, המספרים לה שהפחדים שלה הם יציר דמיונה בלבד, והכל ביניהם שריר וקיים: "עד כה ברגע האחרון תמיד הגיעה הצלה. המכתב הקצר והפראי שלי, צעד אחרון של ייאוש ואחריו המכתב שלך ובו התנצלות הומוריסטית ורכה משהו, ומשתמע ממנו שמעולם לא היתה סכנה. עמדתי על קרקע מוצקה כל הזמן, אף פעם לא עזבת אותי. כאילו הבור הזה שאני נופלת לתוכו, שהוא חסרונך התמידי, אינו אלא חלום שאיתו אני מפחידה את עצמי, או במקרה הגרוע, מקום שממנו אני רק צריכה לצעוק לעזרה חזק מספיק, בצורה משכנעת מספיק, ועזרה בו תבוא." (עמ' 127)

אבל העזרה לא באמת תבוא, והבדידות, הבדידות הזו של האשה האוהבת והנאהבת מרחוק. הבדידות הזו צובטת לב.

 

רשעותם המוכרת של ילדים, קטנים ויפים ומתוקים, המתאכזרים לזו השונה מהם, במקצת. זו שאביה היה פעם איש חשוב והיום כבר לא, וזהו זמן מצוין להתעמר בה קצת. כמו שילדים יודעים, ככה שלא יישארו סימנים, והיא, כמובן, אף פעם לא תספר בבית. כי מה זה כבר יעזור. ".. קולות מתוקים היו להם, על סף הכנוּת ממש, תמימות קטלנית. אילו ידעתי מה לעשות, אילו ידעתי איך להתייצב מולם. אי-אפשר ללמד את זה. זה כישרון מולד, כמו היכולת לשיר בלי לזייף." (עמ' 149 – 150, בתוך: המוציאים להורג).

 

וישנם עוד; עוד סיפורים קטנים מן היום יום של עיירה נידחת ורחוקה בקנדה, כזו הנעטפת שלגים בחורף, וקור. כזו שמשפחות בה הן לעתים האחיזה היחידה שיש לו לאדם, שיש לה לאשה, בימים קשים מנשוא. וכל הסיפורים הקטנים הללו, פיסות חיים של אנשים רגילים לגמרי, הופכים בכתיבתה של מנרו ליצירות מופת קטנות, נוגעות ללב הקורא/ת, לעתים מהפכות קרביים, ותמיד נשמעים, הסיפורים הללו, מוכרים כל כך, אם רק נשנה את השמות והמיקום, הרי שאנחנו מכירים אנשים שכאלה, או הכרנו פעם.

למרות השנים שעברו מאז נכתב, למרות שמאז אין צורך עוד במכתבים, או בנסיעות ארוכות, שבתי הספר השתנו, שכל החברה השתנתה, והכל נהיה מהיר יותר ומעודכן יותר, למרות כל אלה, סיפוריה של מנרו מקומם בהיכל התהילה של הסיפורים שלעולם לא ישכחו.

 

משהו שרציתי לספר לך – אליס מנרו. תרגום: אורטל אריכה. הוצאת: מחברות לספרות. 256 עמודים

 

Something I’ve beenMeaning to Tell You – Alice Munro

 

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *