אח שלי איוב – שמי זרחין

"לאחר שנעלם הדפים הפצירו, ביקשו שייכתב עליהם. הרי דפי נייר ידועים בחיבתם לסיפורים עזי רושם, כמו היו ילד הנכסף לדבר מתיקה ולא יניח לשולי שמלת אמו עד אשר תתרצה ותשלוף ארנקה. וכך עלו הדברים על דף, סיפור ללא סוף, משל ללא נמשל. סיפור יתמות ותמימות, תוׁם ומוׁת." (עמ' 423)

קודם כל, בגלל השפה. שפה ארכאית, כמעט נשכחת, שיש לה ניגון כמעט דתי, אבל לא רק. שפה שמכריחה להתרכז לא רק בתוכן, אלא גם בקנקן, במלים הנושאות את הסיפור. להתאמץ, לעתים, להבין משמעותה של מלה, ואולי אין לה משמעות? אולי היא פרי דמיונו של הכותב.

כי מה פשר, למשל: "רגע הרוף…"? (עמ' 237)

הפכתי והפכתי במילוני (המקוונים, כמובן) ולא מצאתי.

אז צריך להבין מתוך ההקשר. אבל צריך לחשוב.

ואחר כך הסיפור. ואצל זרחין, כמו אצל זרחין, יש איזה דוק של פנטזיה מעל ומסביב; סיפור שיכול להיות לגמרי, עם איזה טוויסט קטן, של "לא יכול להיות".

וסיפור, כמובן, שהוא הנדבך השלישי, או הראשון, או השני (ומה זה חשוב בעצם?) ההופך את המלים ומשמעותן לשלם הגדול מסך חלקיו.

".. בראשית תהיה המילה, ולאחריה עוד מילים רבות." (עמ' 12)

וזה הסיפור; איוב, שאמו מתה עליו בלידתו, או סמוך לה, לא ברור כי יש כל מיני סיפורים וכל מיני שמועות, ואביו הדוור השתקן מגדלו. "שתקן" הוא תיאור ממעיט לגמרי, משום שהאב אינו מוציא מלה מפיו, אלא לעתים כל כך נדירות שהן תמיד נשמעות כאילו הוא צרוד, וברוב המקומות חושבים אותו לאילם.

איוב גדל במקום קטן שאין לו שם.

בקומה מעליו גרה מרים, היודעת הכל אך אינה מגלה דבר, כי יש דברים שיש לחכות להם עד גיל מסוים. מרים יושבת בכסא גלגלים, לא ברור למה, ואיוב מסייע בידה ומטפל בה.

איוב מסייע גם לצפנת, בתה של מרים, המתגוררת לא רחוק, בטיפול בבעלה המשותק. הבעל, שבתאונת רכבת אחת נעשה משותק מצוואר ומטה, סמוך מאד לאחר חתונתם, והיא נשארה לטפל בו, לתמיד. למרות שאילו רק היתה רוצה, איוב היה שלה. עליה הוא חולם בלילות.

איוב גונב. מכייס ארנקים ומוריד תכשיטים מצוואריהן ואזניהן וידיהן של נשים (וגם גברים). שקוף כמו אוויר. אין איש רואה אותו כמעט.

וכל הסיפור מתחיל בביקור ממלכתי של כמה וכמה שרים בבית הספר בו לומד איוב. וכל תיקיהם מרוקנים, מתישהו. וכל הרכוש שהיה בהם, בתיקים, כולל פנקסים עם הוראות סודיות ביותר, נעלם.

והארץ רעשה וגעשה. ובעקבות הגניבה, החל מין מרי אזרחי שקט ופחות שקט, וחוסר שביעות רצון מתפשט והולך, במעגלים. בחיים האזרחיים ובצבא. וזה הזמן, בדיוק, לצאת לאיזה מבצע צבאי, או מלחמונת או ממש מלחמה, כי מלחמה, כידוע, מלכדת את העם.

"'בעת מלחמה.. נחרדים התושבים ומשתתקים יצריהם. .. כל כך מבוהלים הם שבחיפזון ישכבו ויעַבְּרו את נשותיהם רק כדי להתעודד מפני פחד המוות הרודף אותם. ככה זה כל העולם, תשעה חודשים לאחר פרוץ מלחמה כורעת הארץ ללדת, המון עגלות עם עוללים מציפות את הרחובות, על כל ספסל יושבת אם ומיניקה תינוק, מרגיעה אותו כשהוא מתייפח מרעב או מגעגוע לאביו שנפל בקרב. ברוח נישאים ניחוחות כביסה ושמן תינוקות, והעם נרגע, מכיר תודה, מסתפק במועט ושוכח את זעמו ואת תקוותיו." (עמ' 221)

גיוסים מוקדמים, טירונים מופסקת טירונותם והם מגוייסים לקרבות, ונלחמים ונהרגים בשם איזשהו אידאה לא ברורה.

איוב, שהתגייס לצבא עוד לפני שמלאו לו שמונה-עשרה, איוב שהובטחו לו תשובות כאשר יגיע לגיל הזה, במקום תשובות יצא למקומות אחרים, ללב המאפליה.

"וכך, ביום הולדתו השמונה-עשר של איוב, פרצה המלחמה.

אף אחד לא יֵדע לעולם כיצד היא כתבה מחדש את העתיד, שהרי כל אלה שנפלו בחרב לקחו איתם את עתידם. אולי היו בתוכם שלושה מנהיגים דגולים, לו נשארו בחיים היו אולי רוקמים הווה רחום וחופשי, אולי המקום היה פורח ומבהיק ומזמר מרוב שמחה. בין המתים היו ודאי כמה סופרים שלא הספיקו לכתוב אף לא פרק מסיפורם וגם לא חרוז אחד מסנוור ביופיו. אילו היו ספריהם נכתבים הייתה הארץ מתהפכת, אנשים היו קוראים  בכתובים את תורתם ואת נבואתם עוצרים נשימתם, נדים בראשם זה לזה ואומרים – זהו האדם ועתה הוא מובן לנו, מצאנו את פשר חייו ומעתה נהיה מאושרים.

ןשמא ההפך הוא הנכון. אולי היו בין המתים גם כמה רוצחים מועדים, אנשי ריב ומדון וזדון ופשע, ורודפי בצע ושופכי דמים. .." (עמ' 109 – 110)

ואחר כך נגמרה המלחמה, או הופסקה לאיזה זמן, כי תמיד יש כאן איזו מלחמה או מלחמה שבדרך, או מלחמה שבדיוק נגמרה, וצריך לאסוף את השברים ולהתכונן למלחמה הבאה.

ואיוב יוצא לחפש תשובות.

ולחפש את עצמו.

לחפש את השינה שאבדה לו.

לחפש את חבריו שנעלמו. את צפנת שכאילו בלעה אותה האדמה.

את הזכרונות הרודפים אותו ומבעתים חלומותיו.

חלק מן התשובות יִימָצְאוּ לו, חלק לא.

מתישהו ייגמר הסיפור, או שלא לגמרי.

מתישהו נדע, קוראות וקוראי הספר, מה היה ומה קדם למה. ומה לא.

".. תראה את החיים שלנו, מתרוצצים בקרבו של העולם הזה, רודפים אחרי סודותיו, ומי יוכל לסיפורים שלנו, מי ימצא להם פשר, מי יעזור לנו להבין – למה דווקא אנחנו, למה דווקא בנו משחקים ככה. תחשוב על זה, אם היו מרכיבים היום את התנ"ך – הסיפור שלנו לא היה נכנס פנימה, הוא היה נזרק מכל המדרגות.  הוא היה נשאר בחוץ כי אנחנו ספר חיצוני, איוב, ואלו הם החיים שלנו. ספר חיצוני." (עמ' 312)

העמוד הפותח את הספר (ספר חיצוני)

 

מומלץ מאד.

 

אח שלי איוב – שמי זרחין. הוצאת כתר. 429 עמודים.

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *