הפּלֶא של אנה – אֶמה דונהיוּ

הו, אתם הבאים ובעיקר אתן הבאות (כי, בינינו, את הספר הזה תקראנה הרבה יותר נשים מאשר יקראו אותו גברים, וההפסד כולו שלהם) בשערי הספר הזה, זנחו כל תקווה לספר מהיר וזורם ועוצר נשימה כמו "חדר", ספרה הקודם של אמה דונהיו שתורגם ונקרא ואף עובד לסרט (מוצלח למדי). הו לא. הספר הזה הוא איטי ואין בו מתח, אין הוא מהפך דפים במהירות. כמעט עד סופו. אבל אל תרפו, ואל תתיאשו. ואל תחשבו לרגע לעזוב, כי הספר איטי ואין בו מתח, ואין הוא מהפך דפים. כי התעלומה שבתוכו, ופתרונה, וכן סיומו של הספר (גם אם יש כאן איזו "קריצה" לקהל הקוראות והקוראים ורצון שלא להעציבם יותר מדי), הסיום הזה בהחלט מתגמל על הקריאה האיטית והמהורהרת משהו.

ואין פלא שהספר איטי במקצת; שהרי הוא מתרחש באמצע המאה ה- 19, באחד הכפרים הנידחים באירלנד, רק כעשור לאחר שנות הרעב הגדול, עת תפוחי האדמה כמשו, ואירים רבים מצאו את מותם ברעב.

כן, רעב הוא הגיבור בספר הזה. הרעב שכופה על עצמה ילדה קטנה, רק בת אחת עשרה. אנה או'דונל שהחליטה לצום, מתוך אמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות.

ליבּ (אליזבת) רייט, אחות אנגליה, מחניכותיה של פלורנס נייטינגייל, בוגרת מלחמת קרים, נקראת לכפר אירי קטן כדי להיות עדה וצופה ומדווחת האם אכן אנה או'דונל אינה אוכלת דבר, ומתקיימת אך ורק ממעט מים (ועל כן תהיה, מתישהו, ראויה לתואר קדושה, אם יתברר כך בכל הוועדות הבודקות מטעם הכנסייה).

ליב, המגיעה מבית חולים מודרני באנגליה, "נזרקת" באחת לתקופות קודמות בהרבה, לכפר שהתנועה בו נעשית בכרכרות או על גבי סוסים, או ברגל. שהחיים בו מתנהלים לאיטם. שהעוני בו ניכר בכל פינה. כפר שכל תושביו שייכים לכנסייה הקתולית, ומאמינים בניסים ובפיות ושדונים, כמיטב המסורת האירית. כפר בו משאירים ל"אחרים" כהגדרתם, צלוחיות עם חלב כדי שישתו ולא ייטפלו לבני האדם.

"לליב היתה תחושה מסחררת שהזמן יכול ליפול לתוך עצמו כמו הגחלים: שבבקתות האפלוליות הללו שום דבר לא השתנה מאז תקופתם של הדרואידים ושום דבר גם לא ישתנה.." (עמ' 103)

אנה או'דונל, ילדה בת אחת עשרה כאמור, נמצאת בביתה, כל היום כל יום. ואינה אוכלת. או, לפחות לא נראה שהיא אוכלת. כבר ארבעה חודשים אין היא מכניסה דבר לפיה מלבד מעט מים. ואף על פי כן היא חיונית ועירנית, נושאת תפילות רבות, מאירה פניה לכל, גם לליב רייט ולאחות מייקל, נזירה שמונתה אף היא לצפות בילדה ולבדוק שאכן אינה אוכלת דבר. שתיהן, ליב והאחות מייקל אמורות לשבת, בתורנות, ולצפות באנה במשך שבועיים רצוף, במשמרות, כך שלעולם לא תהיה בחברתם של אנשים אחרים, כולל בני משפחתה, מבלי שהצופות ה"נייטרליות" תהיינה עדות.

סדר היום כולל מדידות ובדיקת סימנים חיוניים כמו דופק וקצב נשימות"

"יום שני, 8 באוגוסט, 1859, 10:07 בבוקר.

אורך גוף: 116 סנטימטרים.

מוטת הזרועות: 119 סנטימטרים.

היקף גולגולת במדידה מעל לגבות: 56 סנטימטרים.

אורך מהקודקוד לסנטר: 20 סנטימטרים.

רוחב חזה מעל לשדיים: 25 סנטימטרים.

היקף הצלעות: 61 סנטימטרים.

" (עמ' 41 – 42)

אחר כך אפשר לצאת לטייל, אם מזג האוויר מתיר זאת, אם כוחה של אנה עומד לה. או שהיא סורגת, או מתפללת, בעיקר מתפללת. או שיחה.

ואין ארוחות.

אין כלל ארוחות.

הילדה לא אוכלת.

"איך יכלה הילדה לשאת לא רק את הרעב, אלא גם את השעמום? ליב הבינה שבשביל שאר בני האדם הארוחות הן אמצעי לחלוקת היום – הן תגמול, בידור, הצלצול של השעון הפנימי. מבחינתה של אנה, במהלך המשמרת הזאת לפחות, הזמן עובר בהכרח כמו רגע אחד אינסופי." (עמ' 85)

שִמעה של הילדה יצא למרחוק, ורבים נוהרים לחלות את פניה, לזכות בברכתה. גם הכומר המקומי המברך אותה על אדיקותה, גם רופא הכפר, הוא שדיווח על קיומו של הפלא הזה, ילדה שאינה אוכלת כבר ארבעה חודשים, ואין הדבר ניכר בה. ואולי זהו נס.

גם העיתונות הארצית מגלה עניין.

והילדה אינה אוכלת.

נס? אחיזת עיניים? או שמא הרעבה עצמית עד מוות?

ושאלת השאלות – מה לילדה צעירה כל כך לגזור על עצמה צום שכזה?

בסוף ידעו הקוראים ותדענה הקוראות את התשובה, כמובן, כי אין להתיר סיפור שכזה תלוי באוויר. וגם סיפורה של ליז רייט יתברר לקורא/ת עד סופו של הספר (באמת שכדאי להגיע אל אותו סוף). רק סבלנות. סבלנות כמו זו של אנה או'דונל, ילדה צעירה, רק בת אחת עשרה, שימיה עוברים לאט לאט, בקצב המאה התשע עשרה בכפר נידח באירלנד.

כדאי מאד לקרוא.

הפּלֶא של אנה – אֶמה דונהיוּ. תרגום: נעה בן פורת. הוצאת: אריה ניר. מודן. 336 עמודים

The Wonder – Emma Donoghue

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים