מפלצת הזיכרון – ישי שריד

ושוב לוקח ישי שריד פרה קדושה, ושוב מציג אותה לפנינו במערומיה, על פרטי הפרטים המדוקדקים, ושוב שוחט אותה, ואנחנו מהנהנים, משום שהוא צודק (אם כך הם אכן פני הדברים; כפי שהוא מציג אותם).

אם ב"השלישי" הציג בפנינו שריד איך יראו החיים כאן, לכשיוקם בית המקדש השלישי, ומלכות ישראל הקדושה, זו הנזכרת יותר ויותר כשאיפה פוליטית לגיטימית, תקום ותכונן, הרי שבספר הזה "מפלצת הזיכרון" מציב בפנינו שריד מראה ביקורתית למדי על מסעות החיים לפולין, למחנות העבודה וההשמדה, ועל השימוש המניפולטיבי לעתים, בזיכרון השואה.

דוקטורנט צעיר לחקר השואה, שנושא הדוקטורט שלו הוא: אחדות ושוני בשיטות הפעולה של מחנות ההשמדה הגרמניים במלחמה העולם השניה, ושאינו מוצא תעסוקה באחת האוניברסיטאות בארץ, או בהוראה בבית ספר, מוצא עצמו מלווה במסעות החיים לפולין, משום הידע הרב שצבר. מלווה מומלץ ומצטיין, יש לומר, מבוקש מאד בזכות הידע הנרחב ויכולתו "להעביר את החומר" בצורה מוחשית דיה.

התלמידים במסעות החיים, כמו שאנו מכירים, מן העיתונות או אפילו מתוך היכרות אישית, המסעות הללו מהווים עבורם סוג של חוויה כיפית מצד אחד, נוסעים לחוץ לארץ, ומצד שני כמובן, זוהי חוויה מכבידה עד מאד, על כל אדם, וכשהוא צעיר החוויה הזו יכולה להפוך לסוג של אינדוקוטרינציה מסוימת.

לא פעם מעביר הדוקטורנט ביקורת, בינו לבינו על התנהגותם של הצעירים, אולם המסגרת שנכפתה עליו לא מאפשרת לו להציג בפניהם סוגיות מוסריות בסיסיות כמו – מה היו הם עושים לו היו מוקמים בסמוך למקומות מגוריהם מחנות עבודה? האם היו מושיטים יד לפליט נרדף או מסגירים אותו?

וגם מסעות חיילים וקצינים מלווה הדוקטורנט. אלה אומנם פחות "פרועים" מן הצעירים, יותר רציניים ויותר ממושמעים, אבל גם מסעותיהם ממוסגרים בתוכנית מובנית מראש, ואין לסטות ממנה. גם בפניהם אין אפשרות להציג סוגיות שעולות במחשבותיו של המדריך לא פעם ולא פעמיים.

"אילו שירַתֶּם אז בצבא, נניח בשריון או בתחזוקת מטוסים או בחיל השלישות או בבונקר של מודיעין אלקטרוני, ומולדתכם האהבה נמצאה במלחמה עם אויביה מכל העברים, האם הייתם עורקים אילו נודע לכם כי במקום רחוק ונידח, במזרח, עושים עבודה מלוכלכת?" (עמ' 33 – 34)

מה היה קורה אילו.. מה היה קורה אילו היינו אנחנו במקומם של הפולנים בעיירות הסמוכות למחנות? האם היינו מסבים מבטינו כשהיו הרכבות עוברות? האם היינו מסגירים בורחים או מחביאים אותם, ומסכנים כך את חיינו ואת חיי משפחותינו?

ואילו היינו גרמנים? איך היינו פועלים אילו ידענו מה מבוצע בשמנו? האם היינו מתקוממים? האם יכולנו להתקומם?

ומה היה קורה אילו ניצחו הגרמנים?

"אילו השלימו את המלאכה וניצחו, האנושות היתה מעריצה אותם ובונה לכבודם אנדרטאות, והיו קוראים על שמם ערי גנים במזרח ואצטדיונים ואולמי קונצרטים. איש לא היה נובר באתרי הפסולת האנושית ביערות, והם היו נמחים לנצח מהזיכרון." (עמ' 73 – 74)

הזכרון, העיסוק היומיומי במעשים שאין להעלותם על הדעת, ובכל זאת היו, בזוועות, בקברי ההמונים, במשרפות, בתהליכי ההשמדה ההמונית של בני אנוש, כל אלה יכולים להקהות את הרגישות לחלוטין, או להיפך להשתלט על הזוכר, על העוסק בזכרון.

הספר כולו נכתב כמכתב מן הדוקטורנט אל יושב ראש יד ושם, והוא מגולל בו, לצד סיפורים ממשלחות אלה ואחרות, איך השתלטה עליו מפלצת הזיכרון, חדרה אל כל נימיו ואל נפשו.

הספר הזה כדאי שייקרא על ידי כל הנוסעים למסעות החיים, המבקרים במקומות בהם המוות שולט, וכל העושים שימוש בזכרון השואה, כדי להצדיק ולהאדיר את כוחנו ועוצם ידינו וצדקתנו.

כדאי בהחלט.

מפלצת הזיכרון – ישי שריד. הוצאת עם עובד. 136 עמודים.

לרכישה

לרכישה בפורמט אלקטרוני (לא לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים