חול טובעני – סטיב טולץ

יש  ספרים שכשאת קוראת אותם, את יודעת שמצאת לך סופר כלבבך, כזה שתמיד תרצי לקרוא דברים שכתב, אפילו אם זה יהיה סתם ספר טלפונים. כך קרה לי אחרי שקראתי את "שבריר" שכתב סטיב טולץ. ספר חכם, שנון, אנרכיסטי, מפתיע, כתוב לעילא. כל מה שהופך ספר לספר משובב נפש ממש.

לכן, כשנחת אצלי בתיבת הדואר ספרו השני שתורגם לעברית – "חול טובעני" – שמחתי עד מאד. כי ברור היה לי ששוב אפגש עם הציניות, השנינות, החכמה והכתיבה המצוינת.

אלא שנכונה לי אכזבה. הספר, שקראתיו עד הסוף כי אולי, רק אולי בסוף תהיה לי איזושהי הארה, משהו "יתהפך" ויאיר באור חדש את כל מה שקראתי עד עתה. אבל לא, לא קרה.

הכתיבה אכן שנונה ומתוחכמת, מצחיקה לעתים, אלא שהיצירה השלמה אינה גדולה מסך חלקיה, להיפך; העלילה אינה משכנעת דיה, הדמויות שצוירו גרוטסקיות במתכוון, ככל הנראה, הפכו בלתי אמינות, והכל הכל לא באמת מצדיק ספר בעובי שכזה, והזמן שנדרש לקריאתו.

אלדו בנג'מין הינו גיבור הספר, גדל במשפחה לא ממש מתפקדת. אחותו מתה טרם עת, אביו לא עמד בצערו ואמו, אשה פשוטה שבמהלך השנים הצליח לרושש אותה מכל נכסיה (המועטים). המספר הינו חברו לתיכון – ליאם ויילדר, שרצה להיות סופר והפך להיות שוטר, והספר שיכתוב ברבות הימים יהיה קורות חייו של אלדו, חברו מן התיכון.

אלדו בנג'מין היה יזם כושל, שכל יוזמה שלו הצריכה השקעה לא גדולה, וכל מיזם שכזה קרס בסופו של דבר והותיר אותו חייב לחברים, לשכנים ובעיקר לאמו.

גם חיי האהבה שלו לא ממש עלו יפה. אהובתו המיתולוגית מן התיכון, בחרה, אחרי שנים שלא להשאר עמו, משום שהחיים עמו היו הרסניים גם עבורה (אפילו הריון ממנו לא הצליח להחזיק עד סופו, והסתיים בהפלה).

אהובתו שלאחר מכן, התברר כי הוא רק תחליף, בינתיים, עד שבעלה ישתחרר מן הכלא.

נסיונות האובדנות שלו נסתיימו בשיתוק חלקי, ובמשפט פלילי.

חלק משארית חייו הבוגרים בילה בין שני המקומות שהפחידו אותו ביותר: ".. תמיד ראיתי את החֶברה שלנו כגשר צר מעל שתי חברות אחרות – בית הסוהר ובית החולים. הפחד שבסוף אפול לזוועת בית הסוהר או לאימת בית החולים היה מצמית ממש, …" (עמ' 241).

אלדו בנג'מין הוא אדם שאין צרה שאפשר לפגוש שלא נתקל בה: "מימי התעקשה שאקח אותה לסיור בסידני שלי, … בשוק המכוסה עלים שבו שילמתי למגדת עתידות מחיר כפול כדי שתקרא בכף היד שלה עצמה; בברכת השחייה הריקה שפעם כמעט טבעתי בה; בתחנת המשטרה שבה עצרו אותי על בזבוז זמן של שוטר; על הגג שבו נערכה החתונה של סטלה ואני השתכרתי עד אבדן הכרה; בבית החולים שבו הוציאו לי את שלוש האבנים הראשונות מהכליה; בלונה פארק שבו דקרו אותי; בלובי של "ריילווי הוטל" שבו מצאתי גבר תלוי; מחוץ לביתו של ליאם, שם הואשמתי באונס נטאשה האנט; .. בפארק שבו הרביצו לי בכדור טניס בתוך גרב.. היא צילמה אותי, אפשר לומר, באתרי האסונות שלי, שבהם אף הימור שלי לא השתלם. …" (עמ' 233)

ויש עוד מין "רשימות" שכאלה בתוך הספר; רשימות של הצרות שפקדו את אלדו כשנאלץ להשתמש בכסא גלגלים, רשימות של כל מיני צרות של כל מיני אנשים בכלל, רשימות של ההתעללויות שספג בכלא. כל "רשימה" כזו כתובה לעילא, חכמה, מחכימה, שנונה. אלא שהצטברות של כל כך הרבה רשימות נראית, בסופו של דבר, כעין "מילוי" של חללים ריקים.

איכשהו נראה שהסופר המצליח של "שבריר" ניסה בכח לחזור על הצלחתו ו"פיספס".

אפשר לקרוא, אם רוצים להתרשם מכתיבה באמת שנונה. אפשר אבל לא מוכרחים.

 

חול טובעני – סטיב טולץ. תרגום: אילת אטינגר ואהד זהבי. הוצאת: עם עובד. 389 עמודים.

Quicksand – Steve Toltz

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *