שריקה באפילה – אמה הילי

ספר שני הוא תמיד בעיה; תמיד ניצב לפני הסופר/ת אתגר לעמוד בציפיות שנוצרו עם ספר הביכורים ה"כה מוצלח" ש"זכה לשבחי הביקורת; תמיד יבקשו הקוראים עוד מאותו הדבר.

אלא שה"דבר" הזה חמקמק ביותר. לא ברור לגמרי. איך בדיוק הפך הספר הראשון לכזו הצלחה? ספר שהפך את הסופר/ת ל"דבר הבא", "ההבטחה" וכו'.

כל הלבטים הללו מופיעים כל כך יפה בספר "האמת על פרשת הארי קברט" כעלילת מסגרת לסיפור העלילה העיקרי (ספר מצוין, אגב).

דומה שאף הסופרת – אמה הילי – בספר הזה היטיבה לתאר את העניין (בתחום שונה לגמרי):
"… היא הרגישה שאמנים תמיד מתחילים עם ציורים יפהפיים, תמונות שכל אחד היה רוצה לתלות בבית, ומסיימים ביצירת דברים מפלצתיים, מכוערים וחסרי פשר. .." (*)

ובכן, אמה הילי. בספרה הראשון "אליזבת איננה", היתה איזו רעננות, הבטחה, משהו שונה. לכן מובן שהציפיה לספרה החדש, השני, היתה רבה ביותר.

ואכן, ניכר בספר הזה – "שריקה באפילה" – אותו כישרון כתיבה שהביא לה את תהילתה בספרה הראשון. היא נינוחה יותר, אולי, מרשה לעצמה "להתפזר" מעט, להיות פחות קוהרנטית, "לבלבל" את הקורא/ת, שנדרש/ת "לאפס" עצמו/ה בתחילת כל פרק, כדי להבין בדיוק באיזו נקודת זמן נמצא הפרק הספציפי; ומשום שהפרקים כה קצרים, נדרש לעתים מאמץ שכזה מדי עמוד או שניים.

ולעלילה – ג'ן ויוּ הורים לשתי בנות, שהפרש הגילאים ביניהן כעשור; מג, לסבית שיצאה מן הארון לא מזמן, שחיה כבר מחוץ לבית, ולאנה, בת עשרה, שהיעלמותה באזור כפרי, אליו יצאה עם אמה לטיול-ציור, היא הציר סביבו סובב הספר ובסיס העלילה. לאנה נמצאת רק כמה ימים לאחר העדרה (אין כאן ספוילר, זו תחילת הספר), אלא שכלל לא ברור לאן נעלמה, מה פשר הפצעים שנפצעה, ומצבה הגופני בכלל. לא ברור האם יש אדם נוסף שאחראי להעלמה ומיהו. היא לא נוטה לספק פרטים.

ויותר משזהו סיפור ההעלמות והסיבות לה, זהו סיפורם של היחסים בין הורים לבני העשרה; אלה שכבר אי אפשר להכריח אותם לעשות כרצון ההורים, אלה שיש להם תשובה לכל דבר, ואם אין להם הם מתכנסים בשתיקה, אלה שלא חשוב מה תעשי, התוצאה תמיד תהיה אחת – את לא בסדר! ולחשוב שפעם היית סתם מאושרת.

"..הרי האושר הוא היה נחלת העבר. הוא ההפך מההווה, שבו אפשר לעשות הכול נכון ובכל זאת לגלות שהחמרת את המצב. האושר הוא לעשות הכול לא נכון ולגלות שהדברים מסתדרים למרות זאת. האושר הוא חוסר מודעות, היעדר הצורך לקרוא ספרים על בריאות הנפש אצל מתבגרים, לאכול ארוחת ערב מול הטלוויזיה ללא השלכות, לקנות לילדים שלך טלפונים ניידים ולתת להם לאכול חטיפי צ'יפס ולשכוח לבוק שיעורי בית. אושר הוא כולם באותו חדר, מרותקים איש-איש למכשיר הדיגיטלי שלו." (*)

ובכן, לאנה נעלמה ונמצאה, ומאותו רגע אמה הולכת כמו על ביצים, בזהירות כדי שלא תעלם שוב, כדי שלא תתכנס בתוך עצמה, כדי שתמשיך לתקשר. והאם – ג'ן – שהיא חרדתית למדי, ומפוזרת מעט, נוטה לדמיונות ולהשערות וספקולציות, מה יכול היה לקרות, ומה כמעט קרה, בעיקר נזהרת. כל הזמן נזהרת. כל הזמן שומרת שלא יקרה כל רע, אבל אסור לשמור מקרוב מדי, ואסור לומר כל מיני דברים, וצריך להזהר.

כי ככה זה בני עשרה. קשה מאד לגדל אותם.

הדפים האחרונים בספר מתהפכים כאילו מעצמם; כאן אין מקום לקפיצות בזמן לאחור, וחזרה להווה, והמתח הנבנה בסופו של הספר הופך את כל הקריאה, שלעתים נדמתה כקצת נמשכת מדי, לכדאית ביותר.

נראה שאמתין לשלישי.

 

שריקה באפילה – אמה הילי. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 398 עמודים

Whistle in the Dark – Emma Healey

 

 

לרכישה (בכל הפורמטים, כולל לקינדל)

 

* נקרא בפורמט דיגיטלי, על כן אין מספרי עמודים.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *