בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב

"…'הדחקתי כמעט הכול. שכחתי. מחקתי מהמוח כמו שמוחקים קבצים במחשב. ככה אנחנו בעצם חיים. מתכחשים לכל זכר של מוות. תראה באיזה מהירות מסלקים את המכוניות ההרוסות מהכבישים אחרי תאונות ושוטפים את הדם, ותוך שעה שעתיים אין כבר שום זכר לזה שלפני רגע מתו פה שלושה אנשים, שהיו להם הורים ואחים וילדים וכל זה. אנחנו מוחקים כל זכר למוות. כאילו שככה זה ימנע מאיתנו למות. כאילו שאם לא נדע שאחרים מתים, כאילו שאנחנו לא יודעים שכולם מתים, אז אנחנו לא נמות. ..'" (עמ' 96 – 97)

חמישה אנשים, ישראלים לשעבר, פליטים, כאלה שתלויים בחסדי המעסיק הנוכחי, שאם יום אחד יימאס לו מהם יכול להסגיר אותם לשלטונות, או סתם להיפטר מהם בכל מיני דרכים, יושבים על אסדה לפינוי אשפה בניו יורק. נוסעים עם הררי אשפה בשקיות אל מקום הפינוי, וחוזרים. כך מדי לילה.

הם לא מדברים הרבה, כי אם מדברים מתחילים להזכר, והם לא רוצים להזכר, כי להזכר זה כואב. וכל אחד מהם "טיפוס" בפני עצמו, מוזר בפני עצמו.

".. לא יודע למה, אבל כולנו היינו פה קצת מוזרים. זה מוזר לי עכשיו שאני אומר את זה ככה. כי בעצם כל בני האדם, לא רק פה, בכלל בחיים, גם אלו שהם כאילו הכי רגילים בעולם, הם כולם לגמרי מוזרים. אז ככה היינו גם אנחנו, בני אדם מוזרים, שרוטים, רגילים, שפתאום, אולי לא פתאום, הפכו לפליטים, מסתתרים, מנותקים, אבודים … אני חושב שלא רצינו לזכור, לא לזכור ולא להיזכר במה שהיה. בגלל זה היינו שותקים, כולם. …" (עמ' 13)

אבל אי אפשר באמת להעביר כך שעות על גבי שעות בשתיקה, אז קצת מדברים. משתדלים לא להזכר, לא לדבר על מה שהיה. על מה שנשאר קשה לדבר, כי אין להם מושג מה נשאר. לא מדברים על זה. גם לא בחדשות.

מה שהיה פעם מדינת ישראל, ומה שהיו פעם השטחים הכבושים או המשוחררים או הגדה המערבית או יהודה ושומרון (אפשר לבחור, אם רוצים), הוא שטח מגודר, שאי אפשר לגשת אליו, אין יוצא ואין בא. לא יודעים מי חי, מי מת? ואיך?

אבל לפעמים, עולים הזכרונות, ועולמו של כל אחד מהם נפרש בפני הקורא/ת. היו להם משפחות לחמישה האלה, היו להם הורים, ונשים וילדים. חלק מבני המשפחות הללו כלל לא הגיעו לאותו "יום הדין", שהוא העילה לישיבתם כפליטים בארץ אחרת. חלק מתו מסיבות פרוזאיות לגמרי, הרבה לפני, חלק מתו תוך כדי, ומי שידע לברוח בזמן, מי שהצליח לברוח בזמן, הוא עכשיו סוג של פליט במקום אחר. חלק מן הפליטים הצליחו לשמור על איזשהו מעמד, חלק נפלטו לשולי השוליים.

ולפעמים, כמו אצל ישראלים, מתחילים ויכוחים פוליטיים, למרות שמושאי הויכוח כבר מזמן לא קיימים, לפחות לא כמו אז, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים אותם; הויכוח הזה על מי התחיל, ובאשמת מי.

".. אם היו נותנים להם להגיע לגדר, לגעת בגדר, בטח לעבור את הגדר, הם היו מעבירים לנו את המגפה… כולם מחבלים הרי..'

'ובגלל הטבח הזה.. בגלל זה החיזבאללה חטפו את החיילים.'

'לא. זה היה אַחְרֵי,.. קודם היה המגפה, ואז החיזבאללה חטפו את החיילים, ואז ישראל הגיבה במבצע 'קציר חיטים', ובגלל זה התחילה המלחמה.'

'לא, מה פתאום? המלחמה התחילה בגלל הפיגוע בהר הבית.'

'איזה פיגוע? ששני הערבים הישראלים הרגו את שני השוטרים הדרוזים?'

'לא. לא. השני. ששני המתנחלים הרגו את שני השומרים של הוואקף.'

'ההיפך. היהודים הרגו את השומרים של הוואקף בגלל החטיפה של הנערים.'

'איזה נערים?'

'המתנחלים.'

'לא. לא, מה פתאום.. זה 'עופרת יצוקה' היה.'

'לא יכול להיות. 'עופרת יצוקה זה כמה שנים לפני זה, בחנוכה…'" (עמ' 36 –  37)

לא קל הספר הזה. לא קל כלל. האזהרה ה(לא כל כך) מוסתרת בו- לאן מובילה אותנו הדרך הזו, של לא להחליט ו"לתת לזמן לעשות את שלו", כי הזמן, אין לו אינטרסים ואין לו מועדפים, הוא פשוט חולף, בזמן שאנחנו שוקעים לאט לאט בתוך המדמנה הזו שאנו חיים בה, מחכים שמשהו יקרה, איזה כוח עליון יתערב, והכל יסתדר בדיוק כמו שאנחנו חושבים שצריך (אין לנו ספק בכלל שהכוח העליון הזה יעדיף אותנו).

חיים בסוג של הכחשה.

"…'ידיעת המוות, ההכרה בזה שאתה, אני, כולנו, כל אחד מאיתנו, הולך למות, זה דבר טוב, זה עוזר בחיים'. …'אם אתה מבין, מכיר בזה, אבל באופן עמוק, יומיומי, שכל שנה, כל חורף כל שבוע, כל יום, יכול להיות, ויום אחד גם יהיה, האחרון בחיים שלך, אז אתה חי, אתה עושה בחיים שלך רק מה שאתה רוצה לעשות, רק מה שאתה אוהב. שאתה לא מבזבז את החיים שלך על שטויות.. במובן של לתת לעצמך משמעות לחיים שלך…' " (עמ' 22 -23)

ועוד לא קל לקרוא את הספר הזה, משום שאין בו פרקים, ואין בו הפוגות וכולו נקרא מכריכה עד כריכה (הסיפור מתחיל על הכריכה הקדמית ומסתיים על האחורית, 260 עמודים נטו), והוא נע בין זמנים, בלי שום סימון שיכול לסייע לקורא/ת לדעת שעכשיו מדברים על פעם, או על עכשיו. ולפעמים אפילו הסופר היודע כל, שהוא אחד האנשים על האסדה, מתערב ומוסיף משהו משלו.

לא קל, אבל כדאי. קשה מאד להניח את הספר מהיד לכל אורכו, ורק החיים עצמם הפריעו לי לקראו ברצף מכריכה עד כריכה.

 

 

בַּסּוֹף כּוּלָם נָמוּתוּ – קובי ניב. הוצאת: טפּר. 260 עמודים (מכריכה לכריכה)

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *