שערי בנפשך שאת חיה לך חיים שקטים וטובים, יחסית, ויש לך חנות ספרים בבעלותך, ובכל יום את הולכת לחנות ופותחת אותה לקהל. רוב האנשים הפוקדים את החנות קונים את הספרים עליהם הומלץ באיזה מוסף ספרים, או באיזה פורום; אבל בין הספרים "רבי המכר" שבחנות, ישנם כמה אוצרות, כאלה שמי שממש, אבל ממש אוהב ספרים, מי שממש, אבל ממש קוראת הרבה, תמצא פתאום את הספרים האלה, או לפחות אחד מהם, ותשמח בהם עד מאד, וכשהקונה הזה יגיע לקופה, עם האוצר שגילה, גם את תהיי מאושרת, שיש מי שחולק איתך את טעמך, ומי שאוהב את הספרים האלה ממש כמוך.

וזה מה שקרה ללידיה, יום אחד. איש אחד נכנס לחנות, ומצא שני ספרים, לא רק אחד, והביא אותם לקופה, והתפתחה ביניהם שיחה על ספרים, כמו שאוהבי הספרים יודעים. וגם מין פלירטוט כזה כי הוא גבר והיא אשה, אפילו שהיא נשואה והוא נשוי, ויש לכל אחד מהם ילד משלו, אבל יש להם משהו משותף שהוא מעבר.

ויום אחד מתגלה לה שהוא ראש קרטל הסמים המתנהל בעירה, אקפולקו.

ואחר כך, קצת אחרי כן, כל משפחתה, חוץ ממנה ומבנה, ששה עשר איש ואשה, ילדות וילדים, נרצחים על ידי חייליו של האיש הזה, החבר הטוב שלה, אוהב הספרים, משום שבעלה פרסם כתבה על קרטל הסמים ונקב בשמו של האיש.

היא ובנה נשארו בחיים, והיא צריכה למלט את גופם ונפשם מן העיר שלהם, אקפולקו, לפני שגם הם ירַצחו.

את המהגרים מדרום אמריקה, המגיעים לארצות הברית, פגשנו כבר בלא מעט ספרים, ובלא מעט קטעי עיתונות. המימשל הקודם בארצות הברית התפרסם, בין השאר, בהקמת הגדר בין מקסיקו לארצות הברית, ובהפרדת ילדים מבני משפחותיהם, אם כי הפרקטיקה הזו, מסתבר, היתה נהוגה כבר קודם לכן.

פגשנו גם מהגרים, פליטים, כאן. לעתים פנים אל פנים, לרוב דרך העיתונות, דרך סיפורי החקיקה, וההרחקה, דרך ההפגנות.

אבל על הדרך לא באמת שמענו. על הדרך הארוכה שאנשים ונשים וילדים הולכים בה, ונוסעים, או שטים בימים וטובעים במעבורות, על אלה שמענו, והעברנו דף בעיתון. לא באמת קראנו, לא באמת התעמקנו, רובנו לפחות, כי למה הם יצאו משם? ולמה לא נשארו בביתם? ולמה היו צריכים להגיע דווקא אלינו, או ל"אלינו" של מדינות אחרות?

הספר הזה – "אדמה אמריקאית" – פותח צוהר, קטן, לדרך עצמה, לתלאות העוברות על אלה שאין להם ברירה, וגם אלה שרק מבקשים חיים טובים יותר לעצמם, כדי להגיע למקום אחר. מקום שיש בו תקווה. קטנה, לעתים נכזבת, אבל תקווה.

הדרך מאקפולקו אל ארצות הברית, הדרך בה לידיה ובנה לוקה, שארית הפליטה של משפחתם, נאלצו ללכת, הדרך הזו נפרשת בפני הקוראת. והיא מפחידה. מפחידה משום שבכל שלב שלה יתכן שנמצאים המלשינים שיודיעו לרוצח משפחתה היכן הם, וידם הארוכה תשיגם, מפחידה משום שבכל מקום ישנם פורעי חוק, הרודפים את הנודדים, המהגרים, העקורים משרשיהם, מפחידה משום שאשה, בכל מקום, היא טרף קל,  ואשה מהגרת ונרדפת היא טרף קל אף יותר, מפחידה משום ששומרי החוק בחלקם אינם באמת שומרי חוק, אלא נוטלי שלמונים מארגון זה או אחר, מפחידה משום שמבריחי הגבול יכולים להתברר כסוחרי אדם, ומי שנפלו לידיהם של סוחרי אדם, לעולם לא יימצאו, מפחידה משום שגם אם מתחמקים ומתגברים על כל הסכנות מעשה ידי אדם, עדיין ישנם איתני הטבע שיש להתמודד איתם, הליכה ארוכה ארוכה במדבריות, עם החום ביום והקור בלילה, טיפוס על גבעות ועל סלעים, גשם פתאומי, שטפון, מפחידה, משום שאך לא מזמן היית בורגנית שלווה (יחסית, בכל זאת – מקסיקו), בביתך, והיום אין לך דבר לשמך, חוץ מתרמיל גב ובו קצת בגדים וקצת כסף וקצת מזון, ואת נסה על חייך ועל חיי בנך.

איני יכולה לשים יד על סוד קסמו של הספר הזה, שהוא ספר מסע, אבל מסע שאין ברירה אלא לקחתו. קשה היה להניחו מן היד, והוא נקרא בשטף מכריכה לכריכה, כמעט בלי לעצור.

ספר פוקח עיניים.

ומשהו על התרגום. לאורך כל הספר חשבתי לעצמי שהתרגום מוקפד ומצוין, עד שנתקלתי במלה "ארמוניקה", עם פירוש – "מפוחית פה". ושוב ושוב כמה וכמה פעמים; ובכן – ככל שידיעתי מגעת – מפוחית הפה מכונה גם "הרמוניקה", וברור שזו טעות, וכשטעות כזו חוזרת על עצמה שוב ושוב, שטף הקריאה נפגם.

ואם בתרגום עסקינן – הרי ששם הספר American Dirt תורגם ל- "אדמה אמריקאית"; Dirt, ככל שמצאתי הוא עפר או לכלוך, ונראה שה"לכלוך" מתאים כאן יותר, משום שהיחס למהגרים הוא כאל "לכלוך". או, כדבריה של קאמינס:

…מהגרים לטינים …במקרה הגרוע, אנחנו תופסים אותם כאספסוף פולש,  כפושעים המדלדלים את משאבינו; במקרה הטוב, כהמון שחום, חסר אונים וחסר פנים, המתחנן אלינו לעזרה. רק לעתים רחוקות אנחנו חושבים עליהם כעל בני אדם כמונו; …"

ספר מרתק ומעורר מחשבה.

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות