לאחר שגמרתי, בצער מסוים, לקרוא את Blackout והמשכו All Clear, צער משום שידעתי שלא בכל יום אני נהנית כל כך מספר, ומבלי משים גם משכילה לא מעט ומרחיבה אופקי, צער משום שכלל לא היה לי ברור מתי אתקל שוב בספר מן הסוג הזה, הציע לי אי מי (איני זוכרת מי זה היה) לקרוא את Fire Watch, שהוא אסופת סיפורים, ואחד מהם, זה הנושא את שם האסוּפה, עוסק אף הוא במסע בזמן, אל לונדון של הבליץ ואף לקתדרלת סנט פול.

מובן שמיהרתי להניח ידי על הספר (בקינדל זה הכי קל, נכנסת לאמזון ומזמינה, ואחרי חמש דקות הספר שולם וממתין על קינדלי), וחיכיתי לשעת כושר. כזו שבה אני צריכה להכנס ל"ראש" אחר של קריאה, מצב-רוח-קוני-ויליס, נדמה לי שזה השם המתאים.

וכמו בספריה של ויליס, נכנסתי למכונת זמן. הנובלה הזו – Fire Watch פורסם ב- 1982; הרבה לפני Blackout ו- All Clear, הרבה לפני "ספר יום הדין" שקראתי כבר לפני שנים ויום אחד עוד אשוב אליו, ה"קוני ויליס" הראשון שלי, וכבר בנובלה הזו פוגשת הקוראת את קיוורין, גיבורת "ספר יום הדין" שכבר חזרה ממסעה אל המאה ה- 14 (כי כשיש מסעות בזמן, אין מוקדם ומאוחר, יש הווה כלשהו, ויש עבר, לפי בחירה). עוד פוגשת הקוראת, בעקיפין, את דאנוורת'י המכובד, העומד בראש המחלקה להיסטוריה, שאוהב את קתדרלת סנט פול אהבת נפש.

ואת ברתולומיאו, גיבור הנובלה, המספר. ברתולומיאו הוא מתמחה במחלקה להיסטוריה באוקספורד, שכחלק מן ההתמחות עליו להיות משוגר לעבר כלשהו, ומשום שבחר באיזה סנט פול, הוא משוגר, בטעות מסתבר, לקתדרלת סנט פול, לתקופת הבליץ בלונדון, ממש כמו הדמויות הראשיות של Blackout ו- All Clear. אפילו לא היה לו מספיק זמן להתכונן, לשנן את מועדי ההפצצות כדי שיוכל לחמוק מהן, לאמץ את השפה המתאימה, להבין מונחים שונים, להכיר את לונדון של פעם. הוא אפילו לא מבין איזה ערך יש להתמחות הזו, מסע לתקופה אחרת, להסטוריונים, ומה תפקידו הספציפי במקום ובזמן אליו נשלח, האם עליו להיות צופה אילם, או להתערב במהלך ההסטוריה?

There are no guidelines for historians and no restrictions either. I could tell everyone I’m from the future if I thought they would believe me. …
Is there a tough, immutable past? Or is there a new past every day and do we, the historians, make it? And what are the consequences of what we do, if there are consequences? And how do we dare do anything without knowing them? Must we interfere boldly, hoping we do not bring about all our downfalls? Or must we do nothing at all, not interfere, stand by and watch St. Paul’s burn to the ground if need be so that we don’t change the future?” (pp 12 -13)

הלבטים הללו ילוו אותו עד סוף שליחותו, ובהדרגה יבין את משמעות ההתמחות הזו, הן לעצמו והן להסטוריונים בכלל.

The past is beyond saving. Surely that was the lesson the history department sent me all this way to learn.” (pp 34)

ובסוף הסיפור מצאתי עצמי, שוב, יש לומר, משתוקקת לנסוע ללונדון ולבקר בקתדרלת סנט פול.

הסיפור All My Darling Daughters נראה כעוד סיפור פנימיה; פנימיית בנות ובסמוך לה, פנימיית בנים, עם עונשי ריתוק, התגנבויות, מזמוזים ויותר מזה, אלא שמאחורי המסך הכל כך רגיל ובנאלי מסתתרים סודות, חלקם בנאליים מסוג אחר (בעולם אחר), וחלקם מכאיבים עד אימה.  וכולם כולם מוכרים מן העולם הזה.

אב הרואה בבתו פיתוי מהלך ומשום כך גוזר את צמותיה:

I had braids like you before I came here. You probably wondered about that.” Holy scut, I’d said something mean about her choppy hair. “My father…”— she clutched the notebook like she had clutched the wallplate that night, hanging on for dear life. “My father cut them off.” She was admitting some awful thing to me and I had no idea what. “Why did he do that?” “He said I tempted… men with it. He said I was a— that I made men think wicked thoughts about me. He said it was my fault that it happened. He cut off all my hair.” (pp. 94)

או, האפשרות להרות מרחוק, בלי להיות מעורבים יותר מדי; האבות אף לא יודעים מיהם ילדיהם, רק שיש להם כאלה, ושהגנים המשובחים שלהם עברו. כך הם מעבירים מזרעם אל פונדקאיות מזדמנות, וממנים את גידול הילדים והילדות, שכלל אינם יודעים מיהם אבותיהם, ומי שאחראים עליהם הם נאמנים מטעם משרדי עורכי דין.

My father wants to carry on his precious name and his precious jig- juice, but he doesn’t want any of the trouble. So he sets up a trust. He pays a lot of money, he goes jig- jig in a plastic bag, and presto, he’s a father, and the lawyers are left with all the dirty work. Like taking care of me and sending me someplace for summer break and paying my tuition at this godspit school. Like putting one of these on me.”  (pp. 95)

וישנה ההתעללות בחסרי ישע, שהיא בלתי נסבלת כמעט.

A Letter from the Clearys –  נראה, על פניו, כסיפור פסטורלי כמעט, בית ליד גבעה, מרוחק מכל מקום, עם עיירה סמוכה ובה החנויות ובית הדואר.

רק בהמשך מתברר הרקע לבידוד הזה, לפסטורלה הזו. הסיפור שמאחורי הסיפור, האפוקליפסה כמעט.

דיון באנושיותו של האורנג אוטנג, ב- Samaritan, האם קוף שמתקשר בשפת הסימנים עם בני אדם צריך להחשב אדם או חיה. ואם הוא משרת בכנסייה, האם ניתן להטבילו לנצרות?

על מקורם של ביטויים מעניינים כמו Once in a Blue Moon, אפשר לקרוא ב- Blued Moon; כאן נראים הסימנים הראשונים לספריה המאוחרים יותר, שיש בהם רומנטיקה ואי הבנות קטנות, ואהבה גדולה שמנצחת את כל המתוחכמים והתככנים.

וישנם, כמובן, עוד ועוד סיפורים בספר הזה, שכולו סימנים לספרים הבאים, החכמים והטובים שנכתבו בשנים שאחרי פרסום הסיפורים האלה.

ומשפט אחד חכם מתוך The Sidon in the Mirror :

…even in the face of Armageddon, there are still private armageddons to be faced.” (pp. 179)

מומלץ