כשמגיע אלי ספר ביכורים, אני בדרך כלל חוששת להתחיל לקרוא, משום שלא מעט ספרי ביכורים שנפלו לידי היו "בוסר" לגמרי, אולי עם ניצוץ כשרון, אולי גם זה לא. כשזה ספר ביכורים של סופר ישראלי אני עוד יותר מסתייגת, כי מה אם אתחיל לקרוא ולא אוהב? מילא אם אקרא עשרה עמודים או עשרים ואניח את הספר בצד, אף אחד לא ידע; אבל מה אם אקרא עד האמצע או עד הסוף ואכתוב ביקורת פושרת או אפילו בלתי אוהדת בעליל, ואז יום אחד אפגוש את הכותב (קרה לי, וזה היה מביך).

אז אני מעדיפה להניח בצד ספרי ביכורים של סופרים שאיני יודעת דבר על כתיבתם, ולפעמים, כמובן מבינה בדיעבד שפספסתי משהו מצוין.

עם "האוויר שאנחנו נושכים"  זה לא קרה לי; שתי המלצות נלהבות מטעם מי שאני מאד מעריכה את טעמם הספרותי גרמו לי למשוך את הספר הזה ממדף הספרים העתידים לעזוב את הבית אל מדף הספרים הממתינים לקריאתם, ומיד לאחר סיום הספר הקודם, עבר הספר הזה לקריאה.

ממליצי צדקו. הספר הזה בהחלט ראוי לקראו, גם אם בסיומו איני יודעת להצביע על הסיבות המדוייקות לכך. פרט להנאה מרובה, כמובן.

שם, המספר, סובל מאיזו אלרגיה חריפה לכל סימן של אור שמש, ואפילו אור סתם גורם לו לעקצוצים. על כן הוא מבלה את חייו הפוך. בשעות היום הוא ישן, כשחלונותיו מואפלים לחלוטין, ובלילה יוצא לעיסוקיו; ריצות ושאר פעילויות ספורט, ושוטטויות. בין השאר הוא מחפש את ורד.

ורד שהיתה נפשו התאומה, שתמיד תמיד תמיד אהב, מאז היו ילדים קטנים, עד שנפרדו דרכיהם, משום שלפעמים נפרדות דרכיהם של אנשים ונשים, לעתים כי האהבה נגמרת, ולעתים כי נפל ביניהם חוסר הבנה, ואי אפשר לגשר עליו עוד.

הוא לא הפסיק לאהוב אותה מאז, גם אם היא נישאה מאז ויש לה ילד, גם אם הוא נפגש מפגשים אקראיים עם נשים אקראיות, שאין להן שמות או פנים, באות והולכות תמיד בחשיכה. הוא עוקב אחריה, מביט בחלון הבית שלה, בחיים האחרים שבנתה לה.

במהלך שיטוטיו הליליים הוא פוגש כל מיני אנשים ונשים, חלקם משולי החיים, חלקם מעדיפים את הלילה על היום.

וזהו, אין כאן סיפור מפותל ורב עלילה, רק סיפור של חיים בשוליים.

ויש בו קסם, בסיפור הזה, קסם שקשה להעביר כשאני כותבת על הספר.

אז תצטרכו לקרוא כדי להבין.

מומלץ