אלמלא המליצו לי על הספר הזה כמה וכמה אנשים ונשים, שאני בהחלט מחשיבה את דעתם, כלל לא בטוח שהייתי לוקחת אותו לידי, מה גם שאת ספרו שנכתב אחרי זה, אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו, קראתי אמנם עד תומו, ואף התפעלתי מאופן כתיבתו, אבל בשורה התחתונה קצת התאכזבתי ממנו. ובכל זאת, כה רבו ממליציו, עד שחשבתי שאולי כדאי להקדיש לו זמן קריאה, למרות אכזבתי הקודמת.

ואכן, כתיבתו של איצקוביץ' בהחלט מצוינת; כזו שלא נתקלים בשכמותה הרבה במקומותינו. השפה שהוא משתמש בה מתאימה עצמה לגמרי (או כמעט לגמרי) לתקופה עליה נכתב הספר, סוף המאה ה- 19, מזרח אירופה שבשליטה הרוסית, ומזכירה לא מעט את כתיבתם של הסופרים היידים שחיו וכתבו אז, או, לפחות, את תרגומיהם.

גם ההרחבות וה"גלישה" לסיפורי המשנה, תיאורי ההסטוריה הפרטית של כל מיני דמויות המופיעות בספר, בין אם הן הגיבורים והגיבורות הראשיים, או אלה שנפל בחלקם תפקיד משני, אך עדיין נמצאו ראויים לכך שהקוראת תדע ותכיר מה הביא אותם לזמן ולמקום הזה בסיפור המעשה.

סיפור המעשה יכול היה להתפרס על שניים-שלושה עמודים; יהודיה אחת, שנישאה למי שנחשב לשידוך טוב, אלא שברבות הימים נטש את תלמודו וניסה להיות רוכל, ואחר כך השאיר אותה בעגינותה, משום שניסה לקדם כל מיני רעיונות ופרשנויות שעלו בו בימי לימודיו, מאבדת אט אט את כוחותיה לעמוד במצבה, ושוקעת לתוך דכאון. אחותה שנישאה לאכר יהודי והם חיים בכפר הסמוך, בין גויים, מחליטה לצאת ולחפש את הבעל הנוטש, כדי להחתימו על גט ולהתיר את האחות מעגינותה ובכל לשפר את מצבה.

אלא שאין זה כלל פשוט ליהודים לצאת מתחומי המושב, ללא רשיון, ואין זה כלל פשוט לאשה, ועוד נשואה ואם, לצאת יום אחד, או שמא – לילה אחד, מביתה ומן המחוז שבו היא גרה לעיר אחרת.

יחד עמה יוצא גם מי שפעם, בילדותו, נקרע ממשפחתו ואולץ להתגייס לצבא הצאר, כדרך לא מעט ילדים יהודים (וגם לא יהודים) אחרים, ומששב מן המלחמות היה כזר למשפחתו ולעיירה, ומעולם לא מצא מקומו בה, וחי בפאתי העיירה, ועתה, משום מה, לא ברור לגמרי למה, הצטרף אליה לאחות המחפשת את גיסה, ויצא עמה, כדי להובילה ולשמור עליה בדרכה.

והדרך זימנה להם הרפתקאות מן הסוג המאיים והמפחיד, כאלה שסכנת מוות או שוד, או התקלות בכוחות הצבא והמשטרה, פגישות עם שודדי דרכים, עם סוכני חרש של האוכרנה הרוסית ועוד ועוד.

במהלך הסיפור תתוודע הקוראת לסיפורי חייהן של האחיות, של בני זוגן ומשפחותיהם, של הילדים שנחטפו לצבא הצאר, ולא יכולים היו לחזור הביתה, ושל הקצינים הבכירים בצבא, אלה שמוצאם ממשפחות האצולה ברוסיה, ואלה הפולנים שהתקבלו בחשדנות בבתיהם, משום ששירתו בצבא הרוסי.

וכל אלה, כאמור בשפה עשירה ומרתקת, כאילו נכתבו בשלהי המאה התשע עשרה ולא בתחילתה של המאה העשרים ואחת.

ולמרות כל השבחים הרבים שחלקו אחרים לספר, ואף אני כך, הרי שלא פעם, במהלך הקריאה, חשבתי שאולי בכל זאת לא אסיים את הספר. קצת מלאכותית היתה לי שפתו, קצת לא שייכת, קצת מעושה.
קצת ארוך, קצת מתמשך.
ובכל זאת, הגעתי עד סופו.

ואף מצאתי לי כמה משפטים להביא ממנו:

כשברא אלוהים את השמים ואת הארץ היה חושך על פני תהום. את החושך לא היה צריך לברוא, רק את האור. גם את נפשו האומללה של בן אנוש ביקש יחידו של עולם להצית, שלא תשקע נשמתו אל תוך צורתה ההיוּלית, כלומר אל בדידות איומה. לפיכך זכר ונקבה ברא אותם, בצלמו ובדמותו, כמו רצה לומר: אינכם בני אדם היכולים לקיים זה עם זה יחסי אנוש, אלא מרגע שתקיימו יחסי אנוש תהיו בני אדם."

… יש רגע בחייו של חייל, של כל חייל, שהוא חש כי הפקודות אינן הולמות את הצדק… מצב כזה אינו מתרחש בקלות, הלא הדבר הראשון שמלמדים חייל הוא להאמין שהפקודות והצדק חד הם. אבל כשאירוע כזה מתרגש ובא עליו, חש החייל שאם ימרה את צו לבו יהי מוג לב. שהרי לא רק המוות תובע קורבנות, ולא רק ההסתערות אל השוחות בשדה הקרב דורשת אומץ. גם ללב המרגיש יש  חיילים, וההתגייסות למענו קטלנית לא פחות."(*)

… שלטון ששובר את התושבים דווקא הופך אותם לחסינים מפני כל הפחדה או איום. כדי להשיג שליטה מוחלטת עליהם על הסמכות להשאיר בידיהם דבר יקר ערך, שהשלטון אינו יכול לגעת בו, כלומר מידה מסוימת של חופש. …"(*)

אפשר לקרוא, אפשר להנות. אבל בהסתייגות.

(*) נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים