השנה הראשונה אחרי הפרידה היא מסובכת וקשה; יש הרגלים ישנים שצריך לשכוח, יש הרגלים חדשים שצריך לאמץ.

אז גם מתחילים לחפש את הסימנים שהיו שם, ואיך לא ראיתי לפני כן. הרי בנקודת זמן מסוימת ברור היה שככה זה לא יכול להמשך, וכבר כל המאמצים נעשו ולא צלחו; אבל היו ודאי סימנים מוקדמים, כאלה שראית והכרת, וכאלה שלא ראית, ורק עכשיו, במבט לאחור לא מובן לך כלל איך לא ראית. והלא הם היו שם, רק עצמת עינייך מראות.

פתאום התחלתם לחיות זה לצד זו, לא יחד, רק שני זרים שעוברים בבית אחד, חולפים זה מול פני זו, כל אחד לענייניו ולעיסוקיו. מתי התחלת ללכת לישון בשעה אחרת, או לצאת מן המטה אחרי שהיא נרדמה, אחרי שהוא נרדם? מתי מצאת עצמך בשיחות ארוכות עם אנשים אחרים, בטלפון, או פנים אל פנים, רק לא להביט אל תוך הריקנות שבבית.

עד שהחלטתם שדי לכם בכך, ואין שום סיבה למשוך עוד, כי אין באמת מה שיחזיק אתכם יחד. נכון, ישנם הילדים והילדות, אבל אפשר להגיע להסדרי ראייה כאלה ואחרים, ואפשר לנסות להעניק להם יציבות אחרת מזו שהיתה להם קודם. ולהכיר בכך שהם לא באמת לא ראו ולא הרגישו דבר.

ונפרדתם. מי שנשאר בבית צריך להתרגל לחללים חדשים שנולדו בִּן לילה; במקום שבו היה בן הזוג או בת הזוג. המטה הזוגית שנדמית פתאום גדולה מדי. וצריך למלא את הזמן בעיסוקים מעיסוקים שונים, רק כדי להקהות את התחושה הזו של החלל שנפער. לא לחשוב. לא להרגיש.

ארוויד ינסן נשאר בדירה המשותפת. אשתו והילדות עברו לבית אחר.

עוד לפני שנפרדו היה יורד לישון במכונית המשפחתית שחנתה מול הבית. משהו חרק והוא לא ידע מה. היא נעה בכיוון אחר משלו, אימצה לה חברים חדשים והרגלים חדשים. הפער ביניהם הלך וגדל. עד שביקשה להיפרד.

והיה גם העניין הזה, שהיא לא לקחה את השמיכה שלה כשעזבה את הבית. אולי מתוך התחשבות בי, כי המיטה תיראה א-סימטרית עד כאב אם השמיכה בצד שלה תיעלם, אם המקום שבו תמיד שכבה יוותר שומם וריק, והמיטה כולה תיטה לצד הנגדי תחת משקלה של שמיכה אחת בלבד, הלוא היא השמיכה שלי, ותשפוך אותי לרצפה מול החלון שעמד פתוח רוב הלילות, גם בחורף, כשגרה בבית…" (עמ' 36 – 37)

בשנה הזו, לאחר שנפרדו, כשלא הצליח להרדם במטה שפעם היתה משותפת ועכשיו כבר לא נותר בה אפילו שביב ריח משלה, היה יורד שוב למכונית ונרדם מיד. בהיותו סופר החי על מלגה, לא היה לו סדר יום מסוים, ועל כן העביר את זמנו בנסיעות ארוכות. בערבים היה יוצא לברים או למסיבות, דברים שלא כל כך נהג לעשות בעבר, הכל רק כדי להיות עסוק, למלא את החלל.

פעם הוא מצא התחלה של מכתב שהתחילה לכתוב לו, מכתב שמעולם לא נשלם, ולא נמסר לו:

..ארוויד היקר. התעוררתי בוקר אחד וכבר לא אהבתי אותך. אל תהיה עצוב, זו לא אשמתך.  …" (עמ' 37)

וצריך אולי לשנות את מקומם של חפצים ורהיטים בבית, אולי כך ניתן לכסות ולהסתיר את החללים.

במשך שנים עמד שולחן הכתיבה שלי בחדר השינה,…הרגשתי שזה המקום הנכון בשביל השולחן, מקום דיסקרטי. לגרור את השולחן לסלון ולאפשר לו לתפוס מקום היה ביטוי להיבריס,.. אבל עכשיו, עם המיטה הכואבת והריקה למחצה מאחורי הגב, לא עבר הרבה זמן ובכל זאת נאלצתי להיז את שולחן הכתיבה, דחפתי אותו לפינה שבה עמדה הטלוויזיה ואת הטלוויזיה העברתי לעמדת המתנה בפינה הנגדית, ומשהעברתי אותה נאלצתי להזיז את הפטפון קצת קרוב יותר לדלת. זה היה השינוי הראשון שעשיתי כשנשארתי לבד. ידעתי שהצעד הזה יחתום הכול, שאחריו לא תהיה עוד דרך חזרה, הכול ישתנה לתמיד .. כאילו הרצפה, כל החדר, נטו לכיוון הדלת שממנה יצאה טוריד בפעם האחרונה." (עמ' 154)

שנה עברה מאז יצאה מהבית, ופתאום – צלצול טלפון. יום ראשון בבוקר, לפני שבע. מוקדם. טוריד מן הצד השני – בוא לקחת אותי. ולא ידעה לנקוב בשם המקום, ובקושי ידעה לתאר היכן היא נמצאת. וכשהצליח להבין ולנסוע אליה, ולקחת אותה ולהביאה אל ביתה, והיא בוכיה וכל גופה רפה. אתה כל מי שנשאר לי, אמרה.

וכך נפתח הספר, בצלצול הטלפון הזה, המוביל אותו ליום שלם שבו הוא נזכר בשנים שלפני, ובשנה שחלפה, בהולדת הילדות, ביחסים שביניהם, לפני ואחרי שנישאו, וגם השנה שבה הכל החל לשקוע ולהתדרדר, לאט לאט.

שנה לפני שנפרדו מתו הוריו ושניים מאחיו באסון "הכוכב הסקנדינבי"; 159 מנוסעי הספינה נשרפו למוות יחד עם הספינה בתעלומה שעד היום אין לה פתרון.

אולי משום כך חכתה? אולי לא יכולה היתה, כך ממש בסמוך למוות המרובע הזה להודיע לו כי אין היא אוהבת אותו יותר ואינה רוצה להמשיך לחיות עמו?

אחרי שנסע להביא אותה לביתה, נסע להביא את בנותיו ששהו אצל חברה, ואחר כך שב לביתו.

וכל היום הזה, וכל הספר הזה, מתאר את התפוררותה של המשפחה, ומה עובר על איש צעיר שכל חייו נהפכו עליו יום אחד.