את ספריו של מאיר שלו אני קוראת מאז החל להוציאם לאור, דהיינו, מאז ימי "רומן רוסי" הראשון שלו ועד היום, ונדמה לי שלמעט חלק מספרי הילדים שלו, שלא אל כולם הגעתי, וחלק מספרי העיון, הרי שאת כל ספריו קראתי (גם אם לא כתבתי על כולם, משום שחלקם קראתי עוד לפני בואו של הבלוג הזה לעולם), ובכל אופן, מאיר שלו שייך אצלי לקטגוריה של – מצידי הוא יכול לכתוב את ספר הטלפונים (כן, היה פעם דבר כזה), אני כבר אקרא.

הספר הזה "גינת בר" מונח על מדפי כבר מספר שנים ולא הגעתי לקראו, ככל הנראה בעיקר משום שאינו רומן, וספרים שאינם רומנים, אין אני קוראת כמעט כלל. מה גם שאין זה ספר עיון (ולא שאני קוראת ספרי עיון), ובעצם, קשה מאד להגדיר את סוגת הספר הזה. כשלעצמי החלטתי שאלה פרגמנטים לא ארוכים, התרשמויות, הרהורים, טור עיתונאי שאין בו חדשות הרות עולם. משהו שבין הכותב לבין עצמו, ובכל זאת אוגדו כל הפרגמנטים האלה לספר אחד, שיש שלא יקראו בו כלל, או שינסו ויניחו אותו מן היד משום שאין בו עלילה, ויש ש"יישבעו" בו (כמו מי שאמרה לי שזה הטוב בספריו), ויש כמוני, שיקראו בו בשמחה, משום ששלו כתב אותו, והוא מהנה ומרנין את הנפש.

אין זה הספר הראשון שאני קוראת, העוסק בענייני גינה וגינון; קדם לו "שנת הגנן"  הנפלא שכתב קארל צ'אפק, ואף מוזכר בספרו זה של שלו (עמ' 118, בפרק "תפילת הגשם"), ויש ביניהם כמה קווי דמיון. שניהם עוסקים בגינון, ובהרהוריו של הגנן, בעונות השנה. שניהם נעימים מאד לנפש הקוראת, ועוד ייחודי לשניהם – את ספרו של צ'אפק אייר אחיו, את ספרו של שלו – אחותו. והם גם שונים זה מזה עד מאד, בדרך כתיבתם, בקרבה אלינו, בסוג הגינון.

שלו גם מוסיף הרהורים על המקום ועל הזמן, תוך הצצה, מדי פעם לכתובים, אלה של התנ"ך, שהוא בקיא בו מאין כמוהו, והן מן השירה והספרות העברית, המוכרים לו ולקוראת (לפחות חלקם).

"גינת בר" קרא שלו לספר שלו, ואכן בגינתו פרחים וצמחי בר, אלא שבניגוד לטבע ולברירה הטבעית, שלו עוסק בזריעה ושתילה, טיוב הקרקע ולעתים אף השקיה, הזזת פקעות ובצלים, שתילה או זריעה מקדמית בעציצים, וכל שאר הפעולות שעושה הגנן כדי להשביח את גינתו, ולוּ  היו אותם צמחים ופרחים נשארים במקומם, חלקם היו נעלמים תחת שלמת הבטון והמלט, הזיפזיף והאספלט, חלקם לא היו שורדים את התנאים שבטבע, ורק חלקם היו נותרים וממשיכים לצמוח.

בהיות הספר מורכב מפרגמנטים קצרים, אתיחס רק לאחדים מהם. את כל השאר כדאי וראוי לקרוא.

ב"מקום חדש" כותב שלו:

…אינני רוצה להעליב איש, אבל כשאומרים "העמק" בהא הידיעה, הכוונה לעמק שלי, לעמק יזרעאל." (עמ' 11).

אני מכירה כמה וכמה שיחלקו על דעתו זו, אבל כנכדת "העמק" ברור לי שהוא צודק לגמרי. והרי אמי נולדה וגדלה שם, בעמק.

פעם, כשהיינו ילדות וילדים, בעת שהיינו מכבים את האור היינו רואים לעתים, בעיקר בחודשי הקיץ, אורות קטנים מהלכים על המזרן או על הקיר. אם הדלקנו את האור, היינו רואים חיפושיות שחורות קטנות שכאלה, וכשכיבינו שוב את האור, שבו האורות לנוע בחושך. שנים רבות לא ראיתי אותן, את הגחליליות, וחשבתי שזה אך ורק משום שעברתי לחיות בעיר הגדולה, וכל מיני חרקים ושאר בעלי חיים לא נמצאים כאן, אבל בפרק "היו ואינם" מספר שלו כי גם בכפר כבר אין רואים גחליליות.

חרק שלצערי הרב נעלם כליל הוא הגחלילית. בילדותי זהרו גחליליות רבות בגינות. הייתי אוסף כמה מהן בכף ידי ואורן היה נוגהַּ מבין האצבעות. … היום שוב איני רואה אותן כלל, ואני מתגעגע אליהן מאד." (עמ' 33)

גם אני.

עכשיו ראשית הסתו. כך, על כל פנים מורה לוח השנה. אלא שכבר שנים לא מעטות אין כמעט משמעות לתאריכים או לציון העונות האלה. ככל שאני חשה בכך, יש לנו קיץ ארוך וחורף קצר. אם, בילדותי, תחילתו של הסתו צוינה בעננים שהיו מופיעים בשעות הבוקר ואחר הצהריים, הרי שבשנים האחרונות עננים שכאלה מופיעים גם בימי הקיץ "הרשמי". על אביב כלל איני מדברת, אמנם יש כאן איזושהי פריחה, אבל היא נפרשת על פני החורף כולו, ואין יותר אבחנות מדויקות כמו פעם.  שלו, לעומתי, עדיין רואה כאן חילופי עונות וסתו ואביב, בפרק "עונות". אני תוהה ביני לביני מה אני מחמיצה, או שמא גם הוא ניזון מן העבר, ונדמה לו שכך נראים הימים גם עתה.

… אני רגיל וזקוק למחזור העונות הים-תיכוניות: לחורף, לאביב, לקיץ ולסתיו, כל אחת בריחותיה ובמראותיה ובקולותיה ובשוני שבינה ובין העונות האחרות." (עמ' 77)

לפני כך וכך שנים, בשיחה עם עמוס קינן, אמר לי קינן כי הכינוי "אירוס" הינו טעות וכי השם הנכון הוא "איריס", מה שמילא את לבי בגאווה ובשמחה, ועל כן אהבתי אצל שלו את ההקפדה שלו על ה"איריסים"; כך בפרק "כלניות", בעמ' 105, עת הוא מונה שמות פרחים וצמחים, ועוד יותר מכך בפרק "עוד סכנות":

… אבל כשמדובר בשמות של צמחים אני שם לב גם לדרכי הגייתם. כך למשל אני נזהר מאד מאנשים שאומרים "אירוּס" במקום "איריס". זה לא מבשר טובות…" (עמ' 222)

(ומשום כך אני מצטמררת בכל פעם שאני שומעת "שדות של אירוסים".)

ועל המעשים שעושים גנני בר אחרים באיריסים לא ארחיב כאן.

במקהלה שאני שרה בה יש כמה אנשים שבשעות הפנאי שלהם כובשים מלפפונים וזיתים (אנשי קיבוץ ומושב המה), ולא מעט הם מביאים מפרי כיבושיהם לטעימה בימים בהם נערכות חזרות המקהלה. אחד מהם הודיע לי פעם כי רק הוא יודע לכבוש זיתים באמת, וכל השאר רק מנסים; סוף סוף מצאתי, בפרק "זיתים דפוקים" הסבר לדברים האלה.

…כי זאת לדעת: חוץ ממלח ומשום ומלימון ומפלפלים חריפים, הגברים מכניסים לצנצנות הזיתים שלהם גם את מרכיב התחרות. גבר שנותן לרעהו צנצנת זיתים מעשה ידיו – "מעשה ידיו להתפאר" יהיה נכון יותר במקרה הזה – לא עושה זאת רק מתוך ידידות ונדיבות, אלא כדי להבהיר לו שזיתיו טובים משלו." (עמ' 161)

ועוד משהו, שאיננו דווקא בתחום הצומח ומוכר לכל תל אביבית מצויה:

לפעמים, כשאני בא מהכפר העירה, אני רואה מראה עצוב: תיבה של ספרים מונחת על גדר, או ספרים מושלכים על המדרכה ליד פח האשפה, ולפעמים אף בתוך הפח ממש. המשמעות ברורה: עוד בן תרבות או בת תרבות זקנים הלכו לעולמם ואין מי שמעוניין בספרים שקראו ואהבו בחייהם. לא הבנים ולא הבנות ולא הנכדות והנכדים ולא חנות הספרים הישנים ולא הספרייה הציבורית." (עמ' 227, בתוך: "עץ השדה")

את הספר הזה כדאי, אולי, לקרוא במנות קטנות, פרק ביום או בשבוע, וכך ליהנות ממנו לאורך זמן. או אולי כדאי לקראו בבת אחת, ולהתמלא בעונג השמור לספרים שכאלה, שיש בהם כתיבה כה משובחת ועניינים שממלאים את הלב בשמחה, בלי עצב, בלי מתח, כאילו העולם כולו אין לו עניינים חשובים מאלה. ואפשר לקרוא פעם אחת ועוד פעם, ופעם לחלק לחלקים ופעם לא.

ובכל מקרה, כדאי מאד מאד לקרוא בספר הזה, גם אם רק פרקים נבחרים, גם אם רק לעתים. אבל חבל מאד להחמיצו.

שימו לב: הנחה מיוחדת לקוראות וקוראי הבלוג בחנות "המגדלור" בקניה טלפונית, או בחנות.