קודם כל ולפני הכל, ובניגוד לדעתי בדרך כלל, את הספר הזה כדאי ורצוי לקרוא כספר פיזי, לא דיגיטלי (למרות שקראתיו בקינדל), וזאת משום שהספר מלוּוה באיורים, כתבי חרטומים, שהפורמט הדיגיטלי (לפחות בקינדל) עושה להם עוול. וחבל, חבל להפסיד את החלק הזה שהוא מהותי לספר.

ועוד לפני הכל, למרות שכתבה כבר לא מעט ספרים, ויש שיִמְנו אותה בשורות ה"צ'יק-ליט", הרי שניכרת בספר הזה השקעה לא מועטה בתחקירים, זה העוסק במכניקת הקוואנטים, וזה העוסק באגיפטולוגיה. וגם אם תעקמו את האף באיסטניסיות מה, כי ג'ודי פיקו ו"רבי מכר" וכו', את החלקים האלה שבספר חבל להחמיץ.

דון מקדוול היא דולת מוות, אשה המלווה אנשים אל מותם. יש כל כך הרבה דברים לעשות לפני שמתים, ואם תאריך המוות מתקרב, בדרך כלל אצל אנשים ונשים החולות וחולים במחלות סופניות, בשלהי חייהם, אלה שכל שנותר הוא רק לסעוד אותם אל מותם, הרי שניתן להתכונן את המוות

…דולות מוות פעלו בימים שבהם אנשים לא מתו בגפם…  דולה ביוונית היא "אישה שמשרתת – וכפי שדולות לידה מודעות לאי־ נוחות ולכאב שאפשר לנהל בזמן לידה, דולות מוות עושות דבר דומה עם הספקטרום של קץ החיים." (*)

השרות הזה הוא שרות לבעלי ממון בלבד, משום שאינו זול כלל, והוא כולל בתוכו הן סידורים טכניים, כמו איך תראה הלוויה, האם לנקוט פעולות החיאה, והן תמיכה נפשית בגוסס ובמי שנותר מאחור

אחת השאלות שאני שואלת את לקוחותיי היא: מה נשאר לא גמור? מה עדיין לא עשית, מה עליך לעשות לפני עזיבת החיים הללו?" (*)

.. דולות עובדות סולו, עושות הכול מבלבד טיפול רפואי. … אני מקשיבה, אני מרגיעה את בני המשפחה המטפלים. אני מוודאת שמישהו אינו לבד אם אינו רוצה להיות. ..אני מעניקה נחמה גופנית ורגשית באמצעות עיסוי רגליים, ניקוי צ'קרות, דמיון מודרך, מדיטציה ותרגילי נשימה. …" (*)

למקצוע הזה, לתפקיד הזה, התגלגלה דון במקרה. פעם היא היתה סטודנטית נלהבת לאגיפטולוגיה, אחת מן המצטיינות, שנסעה למצרים לחפירות וגילויים מלהיבים, אלא שאז התבקשה לשוב לביתה. אמה גססה מסרטן. אביה מת כבר מזמן, ונותר עוד אחיה הצעיר, שצריך היה לטפל בו לאחר מות האם.

וכל החלומות וכל התקוות, וכל התוכניות נגוזו. החיים עצמם הסיטו אותה ממסלולה.

ידעתי איך משהו בך משתנה כשהורה שלך מת. את ממשיכה בחייך כמו שעשית לפני כן, מעמידה פנים שאת בסדר, יודעת שזה הכול שקר. רק אחרי שאיבדת הורה את נהפכת לשחקן במחזה של חייך.+

וכבר אי אפשר היה לחזור לחיים שהיו.

הקימה משפחה, בעל, ילדה, והתמסרה לתחום אחר לחלוטין.

פעם, כשהיתה במצרים, היתה לה אהבה גדולה. קולגה לחפירות, סטודנט כמותה, מתחרה על תשומת הלב של הפרופסור הבכיר.

וזה היה המסלול שלה, זה שיועד לה.

עד שהחיים ייעדו לה מסלול אחר.

ומה אם היתה נשארת? מה אם היתה ממשיכה באותה הדרך שהותוותה לה במשך שנים?

חמש עשרה שנים עברו מאז התפצלה הדרך והיא מחויבת היתה לפנות בנתיב אחר מזה שחשבה תמיד שהוא שלה.

ועכשיו משהו מסיט אותה בחזרה אל הנתיב ההוא, זה שנטשה לפני שנים.

כמו ספריה האחרים של פיקו (לפחות אלה שקראתי), גם הספר הזה משאיר אחריו הרהורים ומחשבות. הספר הזה עוסק בבחירה בדרך החיים, באילוצים, ב"דלתות המסתובבות" – מה היה קורה אילו יצאת בהסתעפות הזו ולא באחרת? עד כמה יש לך בכלל אפשרות בחירה? ומה אם החיים בוחרים בשבילך?

כל אלה מלווים בתיאורים מרהיבים ומרחיבי דעת על מצרים העתיקה ועל מכניקת הקוואנטים. כשלעצמי כמעט בחרתי בלימודי מצרים העתיקה, כשאהיה גדולה, ואז נזכרתי שזו בחירה שהיה עלי לעשות לפני כמה עשרות שנים, אם רציתי לבחור בכך כדרך חיים, ואולי, רק אולי, אוותר על חלומי ללמוד לטינית ויוונית עתיקה, מתישהו כשאצא לפנסיה, ואפנה לזמנים ישנים עוד יותר. אולי.

ועוד כמה דברים שליקטתי לי, לאורך הקריאה:

דברים שצריך לעשות כשמישהו גוסס: לא לדבר על מתי דודה שלך או סבתא שלך או הכלב שלך מתו. זה לא קשור אליך, והאדם החולה לא צריך לנחם אותך. נהפוך הוא. יש מעגלי אבל: המטופל במרכז, במעגל הבא נמצא המטפל, הילדים שלהם, החברים הקרובים וכן הלאה. חשבו באיזה מעגל אתם. אם אתם צופים במעגלים מבחוץ, אתם מנחמים. אם אתם מביטים בהם מבפנים, אתם מתנחמים.

אל תגידו דברים לא נכונים: את תנצחי את הסרטן הזה! צריך רק לחשוב חיובי! אתה נראה יותר חזק! אתם לא עובדים על אף אחד. אל תפריזו בהפגנת האושר שלכם. זה בסדר להיות עצובים כשאתם עם מישהו נוטה למות. הוא או היא הזמינו אתכם להיות איתם ברגע עדין, זו שעת חסד שאתם יכולים לחלוק. אל תניחו שצריך לדבר על המחלה. לפעמים אדם חולה צריך הפסקה. ואם תשאלו בישירות אם הוא רוצה לדבר על איך שהוא מרגיש— או לא רוצה— אתם מעניקים לו שליטה בתקופה שאין לו הרבה אפשרויות. אל תפחדו מהדממה. זה בסדר לא לומר דבר. אל תשכחו: אף אחד לא יודע מה לומר לאדם נוטה למות. כולם פוחדים לומר את הדבר הלא נכון. חשוב יותר להיות נוכח מלהיות צודק."

אני מאמינה שיש חמישה דברים שעלינו להגיד ליקירינו לפני שהם מתים וזו עצה שאני נותנת למטפלים: אני סולחת לך. תסלחי לי בבקשה. תודה. אני אוהבת אותך. שלום."

כשאת מאבדת אדם אהוב, נקרע קרע באריג היקום. זו צלקת שאינך יכולה להפסיק למשש, פגם שאינך יכולה להפסיק לראות. נקודה רגישה שאינה יכולה לשאת משקל. זה רִיק. אבל היקום נוטה לכיוון מאע'ת, לכיוון סדר, אז אמנם יש קרע, אבל הוא מוסווה. השוליים חופפים ואחרי זמן־ מה, את עשויה לשכוח שזו הנקודה שמשהו נעלם בה. הנקודה שאם תדחפי— תיפלי דרכה. אבל אז צצים ריח או מחשבה או פעימת לב ובבת אחת זה מופיע, בהיר כשמש: האור מאחורי הקרע מסנוור כל כך שאת לא יכולה לדמיין שאי־ פעם חשבת שהוא התאחה. "

הספר קולח מתחילתו ועד סופו, ולא הניח לי עד שהגעתי עד תומו. מרתק, מהפך דפים, ובהחלט מומלץ.

* נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים