ספרים שעניינם אנשים בחצר האחורית של ארצות הברית קראתי לא מעט; יש בהם את "אדון החצר" ו"שלי ורק שלי", "השבועה הנמהרת שלנו", "שקרים הכרחיים" ועוד.

"ילדה א'", ימצא לו מקום של כבוד על המדף הזה.

לקס גרייסי היא המספרת. היא "ילדה א". היא הבת הראשונה, אחרי הבן הראשון, אית'ן, שכונה אף הוא ילד א'. וכך בסדר עולה, הילדים סומנו באותיות ה-א-ב על פי סדר לידתם. רק בתחילה סומנו כך, כשנמצאו. אחר כך ניתן היה לקרוא בשמותיהם.

לקס גרייסי, אלכסנדרה גרייסי, היתה הילדה שהעזה. העזה לתכנן ולנסות לברוח מ"בית הזוועות", הכינוי שניתן לבית על ידי העיתונות.

שבעה ילדים היו לצ'רלס ודברה גרייסי, שבעה ילדים ואמונה גדולה באל, אחרי הכל, על פי הסיפור שדברה אהבה לספר, הם נפגשו בכנסיה. אמונה כה גדולה, עד שכל מעשה או מחדל יכול היה להיות מקושר ישירות לכל מקרה שקרה, טוב או רע למשפחה. עסק שהצליח, עסק שכשל, תבשיל שהקדיח, הריון שנקלט.

הספר החשוב בבית היה, כמובן, התנ"ך, והפרק החשוב בתנ"ך, או אחד הפרקים החשובים היה תהילים קכ"ז:

א שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לִשְׁלֹ֫מֹ֥ה

אִם־יְהוָ֤ה ׀ לֹֽא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת    שָׁ֤וְא עָֽמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּ֑וֹ

אִם־יְהוָ֥ה לֹֽא־יִשְׁמָר־עִ֝֗יר    שָׁ֤וְא ׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר׃

ב שָׁ֤וְא לָכֶ֨ם מַשְׁכִּ֪ימֵֽי ק֡וּם    מְאַֽחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת

אֹֽ֭כְלֵי    לֶ֣חֶם הָֽעֲצָבִ֑ים

כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִֽידִיד֣וֹ    שֵׁנָֽא׃

ג הִנֵּ֤ה נַֽחֲלַ֣ת יְהוָ֣ה בָּנִ֑ים    שָׂ֝כָ֗ר פְּרִ֣י הַבָּֽטֶן׃

ד כְּחִצִּ֥ים בְּיַד־גִּבּ֑וֹר    כֵּ֝֗ן בְּנֵ֣י הַנְּעוּרִֽים׃

ה אַשְׁרֵ֤י הַגֶּ֗בֶר    אֲשֶׁ֤ר מִלֵּ֥א אֶת־אַשְׁפָּת֗וֹ מֵ֫הֶ֥ם

לֹֽא־יֵבֹ֑שׁוּ    כִּֽי־יְדַבְּר֖וּ אֶת־אֽוֹיְבִ֣ים בַּשָּֽׁעַר׃

אמונה עזה ויראת שמיים יכולים להיות מתורגמים לכל מיני התנהגויות וצורות חיים. אפשר, למשל, ללכת לכנסיה בכל יום ראשון, לחיות לאורן של המצוות, להתפלל ולהודות על ברכות האל.

אפשר להיות חלק מקהילה הנוקטת באמונות דומות ולקחת חלק בפעילויות הקהילה.

ואפשר גם להסתגר בביתך, לסגור גם את ילדיך, להתבודד מן העולם, למעט מקרים מיוחדים, ולעשות ככל העולה על רוחך, כי מי באמת בודק.

כך חיה משפחת גרייסי.

משלא צלחו עסקיו של האב, החל לגרוע עוד ועוד מפעילויות החוץ של ילדיו, עד שנסגרו בבית. חינוך ביתי קוראים לזה בארצות הברית. כל הורה יכול להגיש בקשה מנומקת, והרשויות ישמחו להעניק את האישור המיוחל.

פיקוח? בוודאי, על הנייר. בפועל, איזו מפקחת ואיזה מפקח יגיעו לבית הכי נידח בעיירה נידחת באזור ביצות נידח.

אבל עוד לפני כן, היו מורים ומורות ש"לא ראו" ומורים ומורות שכן ראו את ההזנחה, אבל לא דיווחו, כי גם חובת הדיווח היא על הנייר בלבד. היה הכומר של הכנסייה, לפני שפרשו לכנסייה אחרת, לפני שהאב הקים כנסייה משל עצמו, הכומר שיכול היה לראות ולדווח.

אלא שאף אחד ואף אחת לא מצא לנכון לתחוב את אפו בענייניה הפרטיים של משפחת גרייסי, אף אחד לא שאל מדוע בחרו, כך לפני תום שנת הלימודים להעתיק מגוריהם למקום אחר, אף אחת לא חצתה את מפתן הבית כדי לבדוק מדוע לא הוגשו בקשות למלגה עבור ילדי המשפחה המחוננים, ללימודים בבתי ספר יקרים וטובים יותר.

לאף אחת לא באמת היה אכפת.

וכך יכול היה צ'רלס גרייסי לסגור את ילדיו בבית, ואחר כך להדיר אותם אף מן החצר, לאטום את החלונות, עד שאיבדו את מניין הימים והלילות, ובהמשך לקשור אותם למיטותיהם, כדי שלא ישוטטו אף בבית.

שבעה ילדים וילדות, ואף אחד לא ידע מה קורה איתם ב"בית הזוועות":

אית'ן – ילד א

גבריאל – ילד ב'

דניאל – ילד ג'

נואה – ילד ד'

לקס – ילדה א'

דליילה – ילדה ב'

איווי – ילדה ג'

למען האמת, גם הילדים עצמם לא ידעו,  אלא אם כן מדובר היה בילד או בילדה שחיו איתם באותו החדר. וגם מה שהיו עדים לו, אם לא עצמו עיניהם בחוזקה ואטמו אוזניהם משמוע, גם את הדברים שכן ידעו או יכולים היו לדעת, הדחיקו, ככל יכולתם, ונעלו במגירות הזיכרון המודחק, זה שאפשר שייפתח פעם, אם הנפש תהיה חזקה דיה, וזה שלעולם לא ייפתח עוד, כי מה שחבוי בו כואב עד כדי להטריף את הנפש.

לקס היתה חזקה דיה כדי לשרוד, כדי לתכנן בריחה, כדי להביא לסופו של בית הזוועות.

אבל הוא לא נעלם, לא באמת. הוא נשאר בזכרונות של כל מי שהיה בו, וכשהזיכרונות צפים, עם השנים, מתחילות להישאל השאלות.

הילדים אומצו על ידי משפחות שונות, כי כך המליצו הפסיכולוגים והמטפלים והמטפלות השונים.

ובגרו, וניסו, לעתים אף הצליחו, במידה מסוימת, לבנות לעצמם חיים חדשים. אבל העבר נשאר תמיד ברקע, וכמה את מספרת לבן הזוג החדש שלך על עברך, לא רק מה שפורסם בכל העיתונים אלא גם מה שלא.

הנה עיקרון משפטי לטיני ישן:  Caveat emptor – ייזהר הקונה. אתם מוכרים נכס.ה קירות יציבים, הגג חדש, היסודות איתנים. אתם יודעים את זה כי בניתם את הבית בעצמכם.

מדי אביב מתפשטים שורשים בשרניים בגינה שלכם. הם גדלים במהירות. הקנים מגיחים, מנופחים וסגולים. העלים דומים ללבבות. בקיץ הקנים גדלים בקצב של עשרה סנטימטרים ביום. אתם מנסים לגזום את הצמח. הוא חוזר בתוך יום. אתם מנסים לעקור את השורשים. הם חוזרים בתוך שבוע. אתם מחפשים עצה.

זוהי ארכובית יפנית. בשלב זה השורשים שלה חדרו ליסודות. הם התמקמו בעומק שלושה מטרים. עם הזמן הם יהרסו את הנכס. אם שורש אחד יישאר באדמה, היא שוב תתפשט. כדי להדביר אותה צריך לשלם סכום אסטרונומי.

האם תספרו על כך לקונה? אם הוא ישאל: בוודאי. אבל לאיזו רמת פירוט יגיע הקונה בשאלותיו? אם, למשל, הוא יתעניין בבעיות סביבתיות או במזהמים – מה אז? האם הקונה היה צריך לשאול ביתר פירוט? איך עליכם להגיב? איך תרגישו כשתחשבו עליו פורק את חייו בחדרים הריקים שלכם, והצמח רוחש מתחתיו? "

הספר הזה הוא מן הספרים הקשים לקריאה. הספר הזה הוא מן המרתקים ביותר, ואי אפשר להניחו מן הידיים עד תומו. משום הסיפור, משום הכתיבה.

לאורך הקריאה את שונאת את האב, משום התנהגותו, ומבינה שאין את יכולה לשפוט אותו באמת, משום שברי שהוא לוקה בנפשו. ואת שונאת את האם, שעמדה מנגד ואף היתה שותפה, ומבינה שאין את יכולה באמת לשפוט, משום שברור לך שאף היא היתה נתונה להתעללות. ובכל זאת, היא הייתה המבוגר האחראי השני.

"את יוצאת לקניות, "אמרתי. "אולי מחר או מחרתיים. תתכונני. תיגשי למישהו –  כל אחד – ופשוט תתחילי לדבר. תספרי להם על אבא. את יכולה – את יכולה להסביר. תסבירי שהמצב יצא משליטה. שהוא התחיל להשתנות. תספרי שאת מפחדת. את יכולה לספר – על דניאל ."…

את כועסת על אית'ן, ומזכירה לעצמך שגם הוא שורד. וגם דליילה, וגם לקס. על נואה את לא כועסת, הוא היה רק תינוק כשכל האירועים הללו התרחשו, וכן כועסת, אפילו שזה כעס לא רציונלי כלל משום שהולדתו היתה טריגר להחמרת המצב בבית.

והכי את כועסת, ולגמרי בצדק, על כל השותקים והשותקות, על הרשויות שכשלו, על המעקב שלא התקיים כלל.

ואז את נעצבת אל ליבך, משום שגם אם הסיפור הזה כולו בדיון, הרי שיש בו כל כך הרבה מן החיים עצמם.

מתישהו לקס צריכה לבקר בבית הישן. ולביקור הזה יש מחיר כבד שהיא משלמת, הן משום שלשם כך עליה להפגש עם כל אחיה, מפגשים טעונים לגמרי, להם ולה, והן משום שהביקור באתר עצמו, ובעיירה שהתנכרה ולא ראתה דבר.

זאת הבעיה כשאת חוזרת הביתה: את חוזרת להיות מי שהיית כשחיית שם."

מומלץ בהחלט.