כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו… כל המשפחות המתפרקות של ג'ונתן פראנזן, גם כן די דומות זו לזו.

איך מאייתים אכזבה? בכל זאת – שבועיים ימים הקדשתי לספר הזה, על שש מאות שלושים ואחד עמודיו, שהוא כולו וירטואוזי, כמסורת פראנזן,  ובכל זאת, בכל יום הייתי צריכה לשכנע את עצמי לנסות להמשיך, לא להרפות, כי בכל זאת – פראנזן.

ושאלתי את עצמי איפה היה העורך, או העורכת, והאם אין יותר עורכים או עורכות שיכולים להגיד לו' לפראנזן – תקצר, תחתוך. לא צריך כל כך הרבה פרקים המוקדשים לזרמי התודעה של הדמויות (בכלל, השימוש הזה בזרם התודעה מתחיל להידמות בעיני כפתרון שהסופר/ת נוקט/ת בו כשהוא נתקל במחסום כתיבה).

בפרק  המוקדש לבן השלישי, פרי, המכור לסמים, זה שפעם היה תקוות המשפחה, ועכשיו, בעוד רגע, יכניס אותם לחובות עתק (לגביהם), יקלקל את כל התוכניות של אחותו להשכלה ראויה, ויערער את כל הקשרים העדינים הקושרים בני משפחה זה לזה, מצאתי עצמי מדלגת על חלקי פסקאות, כי זרם התודעה שלו כל כך לא מעניין אותי.

אבל מההתחלה.

ראס  הילדברנט הוא כומר בכנסייה בפרוורי שיקגו, נשוי למריון, שהיתה פעם אהבת נעוריו  והאשה היחידה בחייו, ועכשיו היא אשה כבדת בשר, שהתקשורת ביניהם מועטה. היא מנהלת את הבית ביד רמה, הוא עוסק בענייני הכנסיה. הוא לא לבדו, יש כמרים מעליו בהיררכיה, וישנו ריק אמברוז, כומר צעיר ממנו, זוטר ממנו, שהם מתחרים ביניהם על השפעה בקהילה ועל מוסריות, וכל המסרים הנוצריים וכל התפילות אינם מצליחים להוריד את חומת האיבה.

התחרות הגדולה ביניהם היא על אהדת הנוער. בני ובנות הנוער המשתייכים ל"צומת" שהיא מעין תנועת נוער מקומית של הכנסייה ובה הם עוסקים בפעולות שיש בהן חסד, ופעולות שבעיקר מזכירות דינמיקה קבוצתית של פעם.

פעם בשנה נוסעת משלחת מן הכנסיה, המורכבת מבני ובנות נוער שצברו מספיק  קרדיטים בפעילותם הכנסייתית, אל אחת משמורות האינדיאנים, אל שבט עמו יש להם קשר, לבצע עבודות שצריך לבצע, ואיכשהו התקציבים לעולם לא מספיקים, או שאין ידיים עובדות. (משהו כמו תנועות הנוער המקומיות, שהיו שולחות קבוצות של בני נוער לסיוע בעבודה בעונות הבוערות בחקלאות, בקיבוצים ובמושבים).

ארבעה ילדים יש לראס ומריון – קלם, שהספר מלווה אותו בתקופה הראשונה בקולג'. קלם שמשום שהוא סטודנט פטור מגיוס לויאטנם. עד שהוא פוגש את שרון, סטודנטית מבריקה לא פחות ממנו, והמפגש עמה מרחיק אותו מהלימודים, ומכל מה שהכיר בחייו.

שניה בילדי המשפחה היא בקי, אף היא חכמה לגמרי, המחפשת דרכה בתוך ומחוץ לכנסיה, ומתאהבת באליל הנערות המקומי.  הפרק המוקדש לזרם התודעה שלה, ההתגלויות הדתיות שלה במהלך איזה ערב, לאחר שעישנה מריחואנה לראשונה בחייה, הפרק הזה מעייף למדי, וגם ההתרחשויות סביב אותה תפילה והתגלות, צפופות מדי,ולעתים נראות בלתי אפשריות.

הילד השליש הוא פרי. זה שאת פרק-זרם-התודעה שלו קראתי בדילוגים. פרי אוהב מאד את אחיו הצעיר ממנו, ומוכן, למענו, לוותר על הסחר במריחואנה, כדי שיוכל להיות אדם טוב יותר וראוי יותר.  אלא שהחלטותיו לא מספיקות, כנראה, בשלב הביצוע.

והצעיר – ג'דסון, עדיין ילד. חכם כמו אחיו, ויאלץ לוותר על חלק מילדותו, משום המשברים במשפחה.

מריון, האם, היתה נערה צעירה שבאה ממשפחה שיש בה נכסים אך אין בה אהבה, משפחה שהתפרקה בשלב מוקדם למדי. הנישואין לראס היו סוג של הצלה בשבילה, והיתה שם גם אהבה, כמובן, ותשוקה רבה. אבל אלה דינן לדעוך עם השנים. ומשהו חסר.

גם מריון מוצאת מפלט ומקלט בכנסיה, ואף היא עוברת התגלויות המובילות אותה להחלטות הנוגעות לעתידה ולעתיד משפחתה.

החלקים שריתקו אותי יותר מכל היו אלה שנגעו לעברם של ראס, שבא מקהילה מנוניטית אדוקה,  כזו שהחלטה שאינה עולה בקנה אחד עם האמונות והמנהגים בקהילה יכולה להביא לניכור ואף לחרם משפחתי, והפרקים הנוגעים לעברה של מריון, משפחתה המעורערת, חייה כצעירה ברשות עצמה, והבחירות שבחרה במהלך התקופה.

חיי המשפחה בפרוור השיקגואי, הלבטים שלהם, הבחירות שלהם, המכשולים העומדים בדרכם, הסודות, כל אלה היו פחות מעניינים, אך תפסו, מטבע הדברים, חלק נכבד יותר מהספר.

את פראנזן פגשתי לראשונה ב"התיקונים" שלו, ולאחריו המשכתי בשמחה ובהתלהבות גם ל"חירות" ול"טוהר". על ספרי המסות שלו ויתרתי, וכשהגעתי אל "העיר העשרים ושבע" התחלתי להתאכזב. קצת.

תמיד אזכור לו את אהבתי מפעם, ואמשיך לאהוב אותו. אבל מרחוק, כמו עם כל מיני אנשים בחיי. לאהוב מרחוק, להתרפק על זכרונות, אבל לא להתקרב בהווה.

היה שלום, ג'ונתן פראנזן. תמיד אזכור לך חסד נעוריך.

ועוד משהו – בכל פעם שנתקלתי במלים "ביתי" או "ביתה", או "אימי" או "אימה", מצאתי עצמי עוצרת רגע את שטף הקריאה ומנסה להבין האם הכוונה היא ל"אִמה" או ל"אֵימה". כך שוב ושוב ושוב.

וראוי היה, לטעמי, לכתוב בלי כל אותם יו"דים, העוצרים את שטף הקריאה. אחרי הכל, למדנו כבר לקרוא בלי ניקוד, ואין צורך באותיות ניקוד בעברית.