כדי להנות הנאה שלמה וגמורה מספריה של אוסטן, כדאי מאד שתהיה לה, לקוראת, ידיעה כלשהי על חייהם של בני האצולה הכפרית באנגליה של המאה ה-19, על מנהגיהם, על דיני הירושה הנוהגים באנגליה, על חשיבותם של הסכמי אירוסין ולמי מותר להפר אותם, ואיזו סנקציה נהוגה במקרה של הפרת הסכמים כאלה, על מעמדם של גברים ונשים, זכויותיהם וחובותיהם.

ידע שכזה יכול להגיע דרך סרטים וסדרות טלוויזיה, קריאה בספרות התקופה, ואפילו לימודי הסטוריה באקדמיה מוסיפים לא מעט. וטוב לה לקוראת שלא תגיע בלי אלה אל קריאה הספר הזה, ושאר ספריה של אוסטן, שרובם ככולם יכולים להחשב בסוגת ה"צ'יק-ליט", אלמלא היו כה מלאים בשנינויות, תאורים וביקורת חברתית סמויה או פחות סמויה.

אן אליוט, בתו השניה של  סר וולטר אליוט, היא אשה צעירה,  בת עשרים ושמונה, לא מתבלטת, לא יפה מדי, לא דעתנית מדי, נכונה תמיד לעמוד לשרותם של כל סובביה. שלוש בנות לו לסר וולטר, שלוש בנות ומשום כך לאחר מותו תעבור הירושה לדודן רחוק, משום שרק גברים זכאים היו לירושה בעת ההיא. ירושה בתואר ובממון ובנכסים בכלל. הבת הבכורה, אליזבת, פעם תלו בה תקוות כי תינשא לאותו  דודן יורש, אלא שהוא דחה, בחוסר נימוס מסוים, את האפשרות הזו, ומאז רחק מהם. הבת הצעירה, מרי, נישאה וחיה עם משפחתה במרחק לא רב, באחוזתם של מחותניה.

פעם, לפני שמונה שנים, היתה אן מאורסת לפרדריק וונטוורת', ובהשפעתם של בני משפחתה, וחברתה הטובה של אמה המנוחה, שהתיחסה אליה כאם חליפית, נפרדה ממנו וביטלה את האירוסין.

אלא שמאז נשארה ברווקותה, לא חוזרה במיוחד, לא שודכה לאיש, ונדמה כי חייה מוקדשים בעיקר לסובבים אותה.

אלא שהיא לא שכחה את ארוסה, אהובה, מאז, ונסיבות שונות הביאו אותו, עתה במעמד גבוה יותר, עם רכוש לא מועט לשמו, שוב לסביבתה הקרובה.

הספר הזה כולו נע סביב הציפייה כי שני האוהבים מפעם יתאחדו, אם כי כלל לא ברור אם האהבה קיימת משני הצדדים. איכשהו נדמה כי וונטוורת' מסויג, והיא מפחדת לשאול.

…היא היתה רוצה לדעת איך הוא מרגיש ביחס לפגישה אפשרית. אולי הוא אדיש, אם אפשר להיות אדיש בנסיבות כאלה. הוא ודאי אדיש או ממאן. אילו רצה אי פעם לראותה שוב, לא היה עליו לחכות זמן רב כל כך; הוא היה יכול לעשות את מה שהיא, במקומו, היתה עושה כבר מזמן, כשנפלה בחלקו העצמאות שרק היעדרה עמד בדרכם". (*)

…שמונה שנים, כמעט שמונה שנים חלפו מאז הוויתור הגדול. כמה מגוחך לחדש את ההתרגשות שפרק זמן כזה גירש אל מחוזות המרחק והערפול! מה אין בכוחן של שמונה שנים לעשות? כל אירוע שהוא, כל שינוי, כל התנכרות, כל מעבר, הכול מוכרח להיבלע בפרק זמן כזה ולהישכח בנבכי העבר – אין טבעי מזה ואין ודאי מזה!…" (*)

סר אליוט שחי חיים בזבזניים למדי, ועל כן איבד את מרבית הונו ואף נכנס לחובות שונים, נאלץ להשכיר את ביתו, ולעבור לבית צנוע יותר בבאת', לשם יגיעו בהמשך כל גיבורי וגיבורות הספר, תוך שהם מקיימים את כל הגינונים הנדרשים מהם, לשם יגיע אף היורש המיועד, אותו דודן רחוק, ולרגע נדמה יהיה כי דווקא אן היא זו שלה יינשא.

וכל הקרובים והמכרים, החיים על פי קודים חברתיים מדוקדקים, מי יארח את מי, מי תכנס ראשונה בדלת, ומי השנייה, מעמדן של הנשים, ועוד ועוד, כל אלה הופכים את הספר הזה לעוד שכיית חמדה בשרשרת ספריה משובבי הנפש של אוסטן.

על ההבדלים בין אופיים של גברים לזה של הנשים, והסיבות לכך (תוך ביקורת דקה מן הדק על מעמדן של נשים) כותבת אוסטן:

'טבעה של שום אשה אוהבת לא היה מניח לה לשכוח.'
קפטן הארוויל חייך ואף אמר, 'כך את טוענת בשם בנות מינך?' והיא השיבה על שאלתו בחיוך משלה, 'כן, ודאי. אנחנו לא שוכחות אתכם באותה מהירות שבה אתם שוכחים אותנו. אולי זוהי גזירת גורל ולאו דווקא תכונה ראויה לשבח. אין לנו דרך אחרת. אנחנו חיות בבית, חיים שקטים ומוגבלים, ואנחנו טרף לרגשותינו. אתם מוכרחים לעמול. יש לכם מקצוע, עיסוקים, עניין זה או אחר לענות בו שמחזיר אתכם מייד אל העולם, והעיסוקים והשינווים המתמידים מחלישים עד מהרה את רשמי הנפש.'" (*)

על אהבת השירה היא כותבת:

…(ש)צרתה של השירה היא שהיא מסוכנת דווקא למי שנהנים ממנה בלב שלם; דווקא האנשים עזי הרגש המסוגלים להעריך את השירה כראוי הם אלה שצריכים להישמר ולטעום ממנה רק במשורה." (*)

ועל האהבה, הו האהבה

כשהמחשבה על חתונה נכנסת לראשם של שני אנשים צעירים, חזקה עליהם שישיגו את מטרתם ולו מתוך עקשנות צרופה, גם אם הם עניים, פזיזים, או שאין להם יכולת אמיתי להסב זה לזו אושר ונחת. …"(*)

נו, בוודאי שמומלץ. ג'יין אוסטן.

* נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים