אשה אחת, לא צעירה במיוחד, שחיה חיים שקטים ומבודדים  עם בעלה, המגונן עליה בכל דרך שהיא, בבית פרטי בתוך יער פרטי,  במקום שנקרא סווראק לה שאטו (גיגלתי ומצאתי מקום מדהים אי שם  בדרום צרפת), מקבלת יום אחד שיחת טלפון מאחיה הבכור (יש גם אח צעיר) המספר לה שאביהם מת, ושעליה להגיע להלווייתו, משום שיש משהו שהושאר לה בצוואתו, והיא חייבת להיות שם כדי לקבלו.

לכאורה, ארוע רגיל למדי, בחיי משפחות רבות, אלא שפרל פלאורז, האשה הזו, לא היתה בקשר עם אביה כמה עשורים, מאז שעזב את אמה ונישא לאשה אחרת, או מעט אחרי זה, וגם עם אחיה הבכור אין לה כמעט קשר, שלא לדבר על הצעיר. כן גם עמו אין ממש קשר.

משפחה מפוררת ומפורקת, שעכשיו עומדת להתאחד מחדש, בנסיבות מותו של האב, לפגוש את האשה למענה עזב אותם פעם, את בתה, שזכתה באב הזה לעצמה בלבד, וגם ביניהם.

בעלה מעודד אותה שלא לנסוע. לשם מה? עדיף שתשאר בבית, מרוחקת מכל ההתרגשויות המשפחתיות האלה, שגרמו לה, בעבר, להתקפי חרדה, ובכלל.

אבל היא נוסעת. הם נוסעים.

אביה הוריש לה, למעט איזה סכום כסף קטן, את יומניו שכתב במשך שנים. מכתב ארוך-ארוך אליה, כתוב בקצרנות, שפת הסתרים שלהם כשהיתה ילדה, כך שאף אחד לא יכול לקרוא.

אם לא תקח את היומנים, יושמדו היומנים.

אשתו-אלמנתו של האב מנסה למנוע ממנה לקחת את היומנים, בהמשך יתברר למה. היא לוקחת, ולאחר זמן מתחילה לקרוא.

וכל מיני דברים מתבררים ומתבהרים, וכל מיני עניינים שקברה בתוכה מתעוררים גם הם, ויש שברים, ויש תיקונים (ברור שיש תיקונים, הרי זה מין ספר כזה), ויש תקוות שמתחדשות, וקשרי עבר שקמים לתחייה.

מעלתו הגדולה של הספר שהוא כתוב כך שהוא מהפך דפים מתחילתו ועד סופו, ולמרות מופרכויות קטנות או גדולות, אי אפשר להניחן מן הידיים.

כן, יש סוג של סוף שמח, בחלקו, יש עניינים שעוד צריך לפתור, יש, כאמור, עניינים כמעט מופרכים, או בלתי הגיוניים. אבל, היי, הספר הזה הוא בגזרת ה- Feel Good , וזה מספיק.