חוץ מסיפור אחד, ממש לפני הסוף, "לוֹנג דיסטנס", לא ברור כלל עד כמה הסיפורים קרובים לאשכול נבו, הסופר, וכמה מהם מקורם בדמיונו הקודח.

וזה גם לא לגמרי חשוב, בסופו של דבר. כי מה שחשוב באמת הוא מה נושאים עמם ואלו חוויות וזיכרונות יהיו לקוראת עם סיומו של כל סיפור, ועם תומו של הספר כולו.

מרבית הסיפורים כאן היו לי קשים, קשים כאבנים. לא אבנים כבדות שאי אפשר להרים ולשאת, אבל כבדות קצת בלב. עד הסיפור הבא, שגם הוא, מסתבר, לא ממש שמח.

הסיפור הרביעי, למשל, "קולנוע לב" נפתח כך:

שיגע אותו שהיא חייבת לאכול פופקורן תוך כדי. אישה בת שבעים וארבע נכנסת לקולנוע עם דלי ענקי של פופקורן וגורסת אותו פתית אחרי פתית, ברעש גדול, כמו ילדה קטנה. שיגע אותה שהוא מדבר תוך כדי, שואל שאלות הבהרה, כאילו הם לא רואים את אותו סרט. או כאילו יש לה איזה מידע פנימי. שיגע אותו שהיא לא עונה לשאלות שלו. … שיגע אותה שהוא מסתכל בסלולרי כל כמה דקות. די. … הוא בפנסיה, מה דחוף לו להסתכל בסלולרי, מי כבר יחפש אותו?… שיגע אותו שהיא חייבת לשבת בשורות הראשונות… שיגע אותה שתוך כדי הסרט הוא כבר מתחיל להעביר ביקורת עליו. כאילו הוא מינימום אורי קליין. …" (עמ' 55)

לפני שבוע וקצת הייתי בקולנוע לב, ביום שלישי, שבו נמכרים כרטיסי הקולנוע במחיר מוזל לאנשים לא לגמרי צעירים, ונתקלתי בזוג הזה; טוב, לא ממש בזוג הזה, אבל בזוגות אחרים, לאו דווקא בעל ואשה, אלא גם זוג חברות, למשל, ששאלו שאלות והשיבו תשובות, והעבירו פרשנויות במהלך הסרט, כמובן שבקול רם, כי חלקם כנראה כבר לא שומעים כל כך טוב. היה די משעשע. ממש כמו תחילתו של הסיפור הזה. זוג. חיים כבר הרבה שנים יחד. התרגלו. ועדיין יש כל מיני דברים קטנים או גדולים שמרגיזים כל אחד מהם.

לרגע נדמה שזה יהיה סיפור משעשע שכזה. אבל לא. ההמשך קצת פחות. אבן קטנה.

שלושת הסיפורים הראשונים היו אבנים כבדות יותר; בראשון, שנתן את שמו לקובץ כולו, "לב רעב", איש צעיר נוסע עם אביו לפריז כדי להגשים לאב חלום – להיות בהופעה חיה של ברוס ספרינגסטין. האב חולה. כבר לא יחלים. וזוהי מעין הגשמת משאלה לגוסס.

בסיפור השני, "כמה שפחות דרמה",  אם פוגשת את בנה לאחר שנים של נתק ביניהם.

ב"פוֹרטי לָאב" איש אחד פוגש אשה אחת, לרגע אחד, וזכרון המפגש הזה מלווה אותו עוד שנים אחר כך. עד שהם נפגשים שוב. במקרה. ואת כבר מצפה ל"סוף טוב", אבל החיים עצמם לא תמיד מאפשרים.

ספר סיפורים קצרים הוא מין סוג של הימור. סיפור קצר טוב מכיל בתוכו הן סיפור עלילה והן מה שקדם ומה שאחרי, והקוראת יכולה לשקוע בו כאילו היה רומן מרובה עמודים, או שלא. ישנה גם ההתלבטות האם לקרוא ברצף  או בהפסקות בין סיפור לסיפור, כפי שנהגתי פעם, כדי להפנים, לספוג כל סיפור. בדרך כלל אני מעדיפה לקרוא רומנים, שאז יש מקום לעלילות משנה ולהרחבות, ואני לא צריכה להתלבט אם להמשיך ולקרוא עוד סיפור, או להניח את הספר כדי לחשוב קצת על הסיפור שזה עתה קראתי.

…אני חייבת להודות שקשה לי עם סיפורים קצרים. עד שאת נכנסת לסיפור, עד שאת נטמעת בו הוא נטבע בך, בום, נוחת עלייך הסוף, בדרך כלל פתוח עד אימה, ואת מושלכת החוצה ללבן של הדף, צונחת בו בלי מצנח." (עמ' 247)

כן, ממש כמו ב"כמו מים", הסיפור ממנו הגיעה המובאה הזו, גם הסיפור הזה מסתיים בסוף פתוח. עכשיו דמייני לך, מה שתרצי, ואז נסי להיות מציאותית. או לא.

בתוך "החומר של דנדן" מצאתי את התזכורת לכאן ועכשיו, מה שאי אפשר להעביר לשומקום אחר, משהו שהוא רק מכאן:

הדבר הראשון שאתה עושה אחרי שאתה שומע שהיה פיגוע, זה לחשוב מה הסיכוי שמישהו שאתה מכיר היה שם. זאת פעולה כל כך טבעית, וכל כך אוטומטית, שהיא מתרחשת מהר מאד: מסעדה? בחיפה? אף אחד מהחברים שלי לא גר או לומד בחיפה, אין לי משפחה בחיפה… מסקנה, אין מה לדאוג ואפשר להביע זעזוע כללי מהמצב הביטחוני המידרדר ולחזור לשגרה." (עמ'  222)

וכבר ברור לך שמישהו היה שם, בחיפה, בפיגוע הספציפי הזה שבסיפור.

אבנים, אמרתי בהתחלה. אבנים, חשבתי לעצמי אחרי שני סיפורים או שלושה. כל כך קל לדמיין עצמי כמעט בכל אחד מהם, מן הצד הזה או האחר. ויש בהם משקל כזה שמכביד קצת, ואת עוברת הלאה, אל המשקולת הבאה.

אולי כי אי אפשר להפסיק באמת; כל אחד מהם לוכד אותך בקורַיו ומשאיר אותך עם עוד קצת חומר למחשבה, עוד כמה הרהורים.

ו"לונג דיסטנס", זה שדברתי עליו בתחילה, זה שכמעט כמעט בסוף הספר; כשקראתי אותו צפו בי קצת זיכרונות מנועה אשכול וכתב התנועה הייחודי שלה. גם לגיבורת הסיפור קוראים נועה. ורק בסופו, מודה נבו כי הסיפור מבוסס, במידת מה ובחירוּת סופרים, על נועה אשכול  האמיתית.

עשרים סיפורים, חלקם קצרים יותר, חלקם פחות. כולם תופסים את הלב לרגע, או לשעה או לשבוע, אולי לתמיד. כולם מרתקים.

וכדאי מאד לקראם.