עידית רווקה תל אביבית, בת שלושים ומשהו. קטנה, נמוכה, רזה. מורה לאנגלית ולספרות אנגלית. אין לה משפחה גדולה, אין לה חבר, אין לה חברים כמעט כלל. טבעוני בדרך כלל. 

מעצבנת.

עידית היא גיבורת הספר הזה, ולמרות הנטייה הכמעט אוטומטית להזדהות עם גיבורים וגיבורות של עלילות, היא מצליחה לעצבן. 

לא תיכף, בהתחלה. להיפך. בהתחלה ליבך יוצא אליה. אשה צעירה, רווקה, כמעט בת יחידה. כמעט, משום שאחיה היגר כבר לפני שנים אל מעבר לימים, אל אמריקה, והיא נשארה בארץ, רחוקה מאמה מרחק נסיעת רכבת אחת. אמה האלמנה, שרק מחכה שבתה תסתדר כבר בחיים, כי תיכף יהיה מאוחר מדי.

עידית היתה פעם הבטחה גדולה, לפחות בעיני עצמה. אלא שאכזבות קלות גרמו לה, בכל פעם מחדש, לטרוק דלתות וללכת הלאה, בטוחה שתיכף יקראו לה בחזרה. 

ניגנה על פסנתר בילדותה, אולם משהבינה שלא תהיה פסנתרנית קונצרטים סולנית עזבה את הפסנתר.

אחר כך נטשה את הדוקטורט שלה באוניברסיטה, בספרות אנגלית, משום שלא התקבלה לאיזו תוכנית שרצתה להתקבל אליה, למרות עבודתה רבת השנים באוניברסיטה, למרות הצטיינותה, עוד מימי התיכון בספרות אנגלית, פתאום ההצעה שלה לדוקטורט לא בדיוק מתקבלת, והיא צריכה להוכיח עצמה עוד קצת.

אז עזבה.

עכשיו היא מורה בתיכון, משלימה הכנסה בשיעורים פרטיים. מנהלת את משק ביתה לעצמה, ורוצה להקים לעצמה משפחה. ולא סתם – משפחה לדוגמה.

…כשיהיו לה ילדים זה לא יהיה ככה. הילדים שלה לא יֵדעו מה זה טלוויזיה. לא יראו מחשב עד שיגיעו לבית־ספר. הילדים שלה יקראו ספרים. הילדים שלה יציירו שעות. וישחקו משחקי קופסה ויעשו מלאכת יד. הילדים שלה ישחקו בחוץ ויצאו להרבה־הרבה טיולים בטבע. הם יאספו בלוטים ומחטי אורן ויכינו בצק משחק מקמח ומים וישתוללו בחוץ ויטפסו על עצים. הם יבשלו יחד, אוכל בריא, סלט ירקות וסלט פירות ואורז ועדשים מונבטות. הם יצאו לפרדס לקטוף אשכוליות ויסחטו מיץ, הילדים שלה." 

אבל היא לא מוצאת את הגבר הזה שאיתו תקים משפחה. לא בספריות ולא בחנויות ספרים, ולא בשום מפגש אינטלקטואלי כזה או אחר. 

שום דבר לא קורה. 

היא לא רוצה לפעול כדי שיקרה. 

ושום דבר לא קורה.

ואמה לוחצת, למה את מחכה? צריך להתפשר. וכבר היא בת ארבעים. ומשהו חסר. משהו לא מצליח.

…עכשיו הייתה צריכה לחבק את אמא שלה, אבל היא לא יכלה להביא את עצמה לעשות את זה. היא ניסתה להכריח את עצמה, אבל ידעה שאינה מסוגלת. גם אמה לא חיבקה אותה, ניסתה עידית להצטדק. עכשיו היא מנסה, ידעה, אבל עכשיו מאוחר מדי." 

חברה מנסה לשדך לה את מיכאל, רופא ילדים. וכמו כל דבר מעניין שנכנס לחייה, נדמה לה שזה הגבר שלו חיכתה כל הזמן, וכבר היא מתאהבת, וכבר היא לא מבינה למה הוא לא מתקשר מיד לאחר שנפגשו.

ואז היא מתקשרת אליו באיזושהי תואנה, ומסדרת להם עוד פגישה. ועוד אחת.

הוא לא מעוניין. 

היא לא יודעת את נפשה.

בהמשך חייה תיאלץ להתפשר על חלומותיה. עוד אחד, ועוד אחד. 

כל החיים היא מחכה: לגמור את בית־הספר, לסיים את השירות הצבאי, את התואר הראשון. תמיד ברור לה שההווה עדיין אינו החיים עצמם. החיים יתחילו כשתגמור את הדוקטורט. כשיבוא סוף־סוף הגבר שחלמה עליו. עכשיו, מול הנהר הקפוא, ידעה שאין לה למה לחכות. אלה החיים עצמם. עכשיו. הרגע הזה מול הנהר הקפוא הוא החיים."

אולי יהיה לה ילד במשפחה שיתופית.

אולי בנק הזרע.

אולי תאמץ ילד.

אלא שבגילה ובמצבה היא יכולה לאמץ רק ילד בחו"ל.

וילד שבא מחו"ל לא מבין אותך. וילד שבא מבית יתומים בא עם צרכים והתנהגויות שהיא לא מצפה להם.

מתישהו היא תבין שאלה החיים. שאין מה לחכות וצריך לחיות אותם. כמו שהם. עם מה שיש בהם, עם מה שתתאמצי להביא לעצמך, מה שתגרמי לעצמך להיות. שום דבר לא יקרה לך מעצמו.

ואולי היא הרגיזה אותי כי מצאתי, פה ושם, בקטנה, גם את עצמי בעידית.

אל הספר הזה הגעתי משום שמאיה ערד, הסופרת, אמרה לי פעם שזה חביב עליה במיוחד. אמרה וצדקה.

אם טרם קראתם. קראו.