איש אחד מבטיח לאשתו שעל ערש הדווי, הבטחה מסוימת. וזו ההבטחה המלווה את כל הספר. העדה היחידה להבטחה היא הבת הצעירה, אמור. האשה תמות וההבטחה לא תקוים, ואחר כך ימות האב, ותמות האחות האמצעית, וימות האח  הבכור, ואף אחד מהם לא קיים את ההבטחה. ההבטחה שנתן האיש לאשתו על ערש מותה.

וזה הסיפור. ויותר מן הסיפור, זהו סיפורה של דרום אפריקה, שהפכה מארץ בה  אנשים בצבע לבן הינם היחידים בעלי הזכויות, והאנשים בעלי הצבע השחור, שהם הרוב, חסרי זכויות אזרח, ונתונים לחסדיהם של הלבנים, ואחר כך, כשמשתנה המשטר, והשחורים זוכים לאותן זכויות שפעם נשללו מהם, הרי שהפשע, והזעם, והתסכול רבי השנים, לא מאפשרים שום צורה של חיים נורמליים, שקטים ושלווים, אלא מאחורי חומות מתגבהות ושערים נעולים במנעולי בטחון כבדים ומתוחכמים במיוחד.

רייצ'ל, האם, המתה הראשונה בסיפור החליטה, זמן לא רב לפני מותה, לחזור אל קהילתה, אל בני דתה, היהודים, ועל כן עם מותה היא תקבר ביניהם ולא באחוזת הקבר המשפחתית. עניין המוסיף ליגון ולכאב של בני המשפחה שנותרו מאחוריה, ובעיקר לבעלה, מאני.. הוא לא זוכר, או שמא אינו רוצה לזכור את ההבטחה שנתן לאשתו, לפני מותה. ואי אפשר להאשים אותו, כי הזמן הזה היה מבולבל כולו, ודעתו היתה נתונה לכאביה ולמראיה ההולך ומשתנה מיום ליום, ואולי לא זכר.

הבטחה להעניק למשרתת השחורה, שגידלה את שלושת הילדים, אף יותר מאמם ואביהם, את הבית שהיא מתגוררת בו, הנמצא בתחומי החווה רחבת הידיים שהם כולם מתגוררים בה.

אפילו כשבתו הצעירה, אמור, הזכירה לו, שוב ושוב, הוא נטה לדחות את דבריה. זה לא הזמן, ולא המקום, ובכלל אין הוא זוכר הבטחה שכזאת. ובכלל, אי אפשר לתת לשחורים בעלות על נכסים. כן, כן. אי אפשר.

…אמור בת שלוש-עשרה. ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה. אין לה מושג איפה היא חיה. היא ראתה שחורים בורחים משוטרים מפני שאין להם תעודות מעבר ושמעה מבוגרים מדברים בקולות מהוסים ומתוחים על מהומות בעיירות השחורים ורק בשבוע שעבר בבית הספר היה להם תרגיל איך להתחבא מתחת לשולחנות -במקרה של מתקפה, ובכל זאת היא לא יודעת באיזו מדינה היא חיה. …." (עמ'  77 – 78)

אמור שהיתה תמיד ילדה קצת מוזרה, ברק הכה בה פעם, עת ישבה בצלו של עץ על גבעה אחת בתחומי החווה. העץ נשרף כולו, אמור נכוותה בכפות רגליה ואצבע אחת אבדה לה. ומאז היה גדם העץ השרוף המקום אליו הלכה כאשר רצתה להיות קצת עם עצמה.

..זכרי את היום ההוא שבו הכל השתנה. .. אלוהים הצביע באצבעו ואת נפלת. ואחר-כך, כשאבא לקח אותך על הידיים וירד איתך אל הבית, כולם באו בריצה, אם ואסטריד ואנטון, הייתה מהומה ואת נאהַבת, הם סגרו עלייך כמו פרח. …" (עמ' 255)

אחרי מות אשתו התקרב האב יותר ויותר לדת. הנוצרית, כמובן. מה שאיפשר לכומר המקומי להשפיע עליו עוד ועוד, למורת רוחו של הבן.

ואחר כך מת האב.

והתנאים השתנו, המשטר התחלף, אנשים שפעם היו חסרי זכויות הפכו לבעלי זכויות, והכאוס הלך וגבר.

ולאחר שמת האב סרבו האח הבכור והאחות האמצעית לקיים את ההבטחה שזכרה אמור, משום שלא ידעו כלל אם אמנם ניתנה אותה הבטחה, ואם כן, האם יש לקיימה.

והזמן חלף.

אחר כך מתה האחות האמצעית.

ואחר כך מת האח הגדול, כופר גדול יותר משהיה, כועס, ישיר. מי שפעם היה הבטחה גדולה והפך אט אט לצל שיכור של מה שהיה פעם ומה שיכול היה להיות, עד שהובס.

ונשארה רק אמור. עדיין שונה. עדיין משונה.

הספר הזה מהווה אתגר לא מבוטל לקוראת אותו. הוא נכתב כולו בכמה קולות, ביניהם קול המספר, אך גם קולם של הגיבורים והגיבורות, לעתים בגוף ראשון, לעתים בגוף שני, ולעתים פונה המספר את הקורא/ת בפנייה ישירה.  ואין רווח בין הפסקאות, כך שעליך להסיק בעצמך מיהו הדובר כרגע, ומתי הוא מתחלף. הסופר רק מדלג אל הקול הבא, באותה נשימה, באותו העמוד.

החלוקה היחידה שישנה היא לארבעה פרקים, כל אחד מהם מוקדש למותה של אחת הדמויות. דרך סיפור חייה, או לפחות ימיה האחרונים.

ומי שהתגברה על הדילוגים האלה, על הכתיבה הנחפזת הזו, צפויה לה חוויה מרתקת, סיפור מרתק ומהפך דפים.

ועוד הרהור פילוסופי משהו, אחד מני רבים בספר:

אבל בינתיים הגופה כאן, עובדה איומה, בשרנית, הדבר שמזכיר לכולם, גם למי שלא חיבבו את המנוחה, ותמיד יש כמה כאלה, שיום יבוא וגם הם יהיו מוטלים בדיוק כמותה, ריקים ומרוקנים, רק צלם ותו לא, קליפה שאפילו לא יכולה לראות את עצמה. והמחשבה נרתעת מהיעדר קיומה, אינה יכולה לחשוב על עצמה לא חושבת, זה הריק הקר מכל. " (עמ' 21)

מומלץ.