בשבת השחורה – 7 באוקטובר, 2023, שהיתי בממ"ד עם אמי ואחותי. 18 שעות עד שחולצנו. מה שהתחיל כמשהו שנראה לכמה שעות, הפך לימים ושבועות. וכבר נגמר אוקטובר, רק המלחמה עוד לא.

הדברים שנכתבו בשעות הראשונות, ביום הראשון, פורסמו, אחרי עריכה ב"הארץ". יתר הדברים פורסמו, מדי יום בדף הפייסבוק שלי, ובדף הטוויטר.

והנה, גם כאן, אוקטובר הנורא, 2023

7.10.2023

אלה הדברים שכתבתי כשהייתי בממ"ד, בשבת 7.10.2023, וחיכיתי, ולא ידעתי לְמה:

אזעקת צבע אדום מושמעת פעמיים ברצף. הראשונה  העירה אותי עם השניה הבנתי מה שמעתי ואצתי  במדרגות

שם כבר שמעתי את הדי הפיצוצים.

התברר שזה היה רק הקדימון.

אחר כך התחילו הדיווחים בווטסאפ הפנימי של הקיבוץ.

לאט לאט התברר שזה הרבה יותר גרוע מכל התרחישים שיכולתי לחשוב עליהם.

אני עוד זוכרת חדירות מחבלים בשנות השבעים של המאה הקודמת.

רק שעכשיו אלה רבים יותר

במקומות רבים

והדיווחים ממשיכים

"אצלי בבית "

ו"גם אצלי "

"תשלחו מישהו"

ו-"איפה הצבא?"

אחר כך יריות בצרורות ובבודדת.

ופיצוצים

"תהיו בשקט", מודיעים לנו," אל תצאו!"

ו"איפה הצבא?"

"תשלחו מישהו"

"דחוף!"

וזה נדמה קרוב מתמיד.

על מה את חושבת כשאת יודעת שאולי זה הסוף.

שלחתי את סיסמאות המחשב לבני. אם צריך.

לשלוח הודעות אהבה לילדים?

אולי אין צורך להדאיג אותם יותר מדי.

אולי לא אספיק.

וזה מפחיד

מאד

על מה עוד את חושבת?

מייסרת עצמי שלא התקלחתי לפני השינה

שאני צריכה כל מיני חפצים שנשארו למעלה, בחדר.

שאני מפחדת

באמת באמת מפחדת

ושלווה בצורה משונה

אם יגיעו, יגיעו

איני יכולה לשנות דבר

אל תבקשו נקם בשמי

בקשו שלום.

אחר כך חילצו אותנו. לוחמים מתנדבים מסיירת גבעתי. עברו מבית לבית והוציאו אותנו. הם כלל לא היו צריכים להיות שם. רק השתחררו. אבל הם באו. הוציאו אותנו.

ואלה הדברים שכתבתי אחר כך, כשכבר הייתי באוטובוס, בדרכי למקום בטוח:

לילה.

הזמן עובר

כל היום היינו בממ"ד, ניזונות מידיעות בקבוצת הווטסאפ המקומית, וקצת מהרשתות.

כמה פעמים דפקו על הדלת מבחוץ

לא ענינו

לקראת ערב שכנעתי את שכנותי לחדר (אמי ואחותי) לארוז תיקים

כי מתישהו יהיה פינוי.

ובאמת, כשפינו את אחד מאחי, יחד עם זוגתו ובנם, לא הספיקו לקחת עמם דבר, אף לא מברשת שיניים.

הם כבר בדרכם

אנחנו עוד מחכות, וכבר אחרי אחת עשרה בלילה

מתישהו נצא

מי יודע מתי נגיע

ולאן.

אריזת התיק שלי חייבה יציאה מן המרחב המוגן, כדי לאסוף את.בגדי וחפצי מן הקומה השניה.

מובן שכמה פרטי לבוש נשכחו, על כן שבתי למסעי המסוכן משהו.

אחר כך גם הבאתי לנו מים, ויוגורטים, שתהיה לנו סעודת חג

עכשיו זמן המתנה

אחר כך דפקו בדלת

חזק

חיילים

עם כל הפק"ל וכל התד"ל או איך שלא קוראים לזה.

ליוו אותנו למגרש החניה

עד שהגיע ההאמר חיכינו באיזה בית  כי בכל זאת.

סוף סוף נסעתי בהאמר . יאייי

עד האוטובוס

אחרי חצות

האוטובוס יצא לכיוון משמר הנגב

8.10.2023

3:30 לפנות בוקר

אחי הקטן עדיין ממתין בממ"דו לפינוי

אמי, אחותי ואני יושבות באוטובוס שייקח אותנו למשמר העמק.

משם אצטרך למצוא לנו פתרון לנסיעה לתל אביב.

אבל קודם שנגיע.

עייפה, מרוטה.

לא ישנתי הרבה בלילה הקודם. אני ערה מאז תחילת המתקפה.

אני רוצה את החיים שלי.

9.10.2023 – כבר בבית

אתמול אחר הצהריים לקחה אותי חברה טובה לביתי.

ממשמר הנגב הובילו אותנו, כולנו למשמר העמק. הגענו בשש בבוקר.

אחי הקטן חולץ סוף סוף, והגיע אלינו לקראת צהריים.  סוף סוף יכולנו לנשום לרווחה.
הוא תיכף הלך לישון, עברו עליו יום ולילה מסוייטים עוד יותר משלנו.

אחר הצהריים נסעתי לביתי.

בדרך היו מחסומי משטרה, בדקו את כל כלי הרכב העוברים.

סדרתי קצת

פגשתי חברות, בקצרה.

בבוקר התעוררתי כי דברו מתחת לחלון, ונבהלתי. שכנים מדברים מתחת לחלון, ואני חושבת על מחבלים.

כל רעש וכל רחש מבחוץ מחרידים אותי.

בסופר זירז אותי הקופאי, כי יש תור, וצפוף, ונפלה לי קופסה עם שימורי הרינג, ונשפך קצת שמן, ומחוץ לסופר פרצתי בבכי. ולא יכולתי להפסיק.

אני עוד לא ממש מסוגלת להיות עם אנשים.

אני רוצה להפסיק לפחד מכל דבר, להפסיק לבכות כל הזמן.

אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

טקסט שפרסמתי בפייסבוק, כשהתחלתי להתעייף מכל תרועות הנצחון והתלהמות הנקמה:

8.10.2023 –  14:30 (לערך)

הייתי בת מזל

הייתי בממ"ד עם אמי ואחותי

18   שעות.

חשבנו שזה תיכף ייגמר

אחר כך הבנו שזה ייקח זמן

אחר כך ייחלתי שלא נמות או ניפצע או נחטף, כי כבר הבנתי שזה משהו שקורה בבתים אחרים, מתוך הודעות הווטסאפ.

חיכינו

וחיכינו

בסוף הגיעו החיילים (תודה, גבעתי) והוציאו אותנו והובילו אותנו בבטחה אל ההסעה שלקחה אותנו לבסיס משמר הנגב (תודה לכל החיילות והחיילים שלא הלכו לישון ורק דאגו שנאכל ונשתה, ואם קר לנו, ופשטו מעילים והובילו מזרנים ושמיכות, עוד ועוד ועוד)

אחר כך העבירו אותנו לקיבוץ משמר העמק, שהוא הקיבוץ הקולט, תמיד, של קיבוץ נחל עוז, ושם טיפלו בנו באופן כל כך מושלם ואנושי ונוגע ללב.

חברה הסיעה אותי אחר הצהריים לביתי, ומאז אני כאן.

שרדתי

אני חיה

אני לא פצועה

אני לא מעבר לגבול, נתונה לגחמותיהם של מי שמוגדרים כאויבי.

אז למה אני לא נרגעת? למה אני קופצת כשאני שומעת אנשים, סתם אנשים, מדברים מתחת לחלון שלי? למה כל טריקת דלת או דפיקה בדלת מקפיצים אותי?

למה אני לא מפסיקה לבכות?

כשישבנו בממ"ד ורק חיכינו, נצח חיכינו, כתבתי כמה מלים, מין יומן מלחמה. המלים האחרונות שכתבתי שם, באותו יום ארור, היו:

"אני מפחדת

באמת באמת מפחדת

ושלווה בצורה משונה

אם יגיעו, יגיעו

איני יכולה לשנות דבר

אל תבקשו נקם בשמי

בקשו שלום."

כי לא הייתי בטוחה כלל וכלל שאצא משם בחיים.

אל תבקשו נקם בשמי.

ויום אחד אפרסם את כל מה שכתבתי ואני עוד כותבת

10.10.2023

לא הצלחתי להרדם עד ממש ממש מאוחר.

כל רעש מקפיץ אותי.

מתישהו, באשמורת אחרונה התעוררתי עם התקף חרדה.

וחזרתי לישון.

לוח השנה שלי הולך ונמחק מפגישות שכבר לא יתקיימו או יתקיימו במועד מאוחר יותר.

יצאתי לקנות לאמי נעליים, כי בפינוי לוקחים רק מה שצריך, לא מה שנצטרך אחר כך. הכל סגור. החנויות בגן העיר למעט מזון ובית מרקחת, וכמובן, חנויות בריאות, כיאה למרכז העיר תל אביב.

בסוף מצאתי.

מה יש לכם לסגור הכל?

הודעות פיקוד העורף יותר מבלבלות מכל דבר אחר, אז אני לא מתיחסת

את ועד הבית הצלחתי סוף סוף לשכנע שכדאי להכשיר את המקלט, למקרה שנזדקק.

המקלט ברחוב של בתי, בבית הכנסת המקומי, זה שסבה וסבתה התפללו בו, זה שבו בני עלה לתורה, ואת כל החגים חגגנו בו פעם, עכשיו יש לו הנהלה אחרת, והמקלט נעול בפני תושבי השכונה. אחים אנחנו, לא?

אחר כך נסעתי לביקור הקהילה הגולה, קהילת נחל עוז שבמשמר העמק.

יש כבר רשימת בעלי תפקידים ופעילויות לילדים, ואולי גם למבוגרים. דואגים להם שם בוקר צהריים וערב לארוחות ולכל מיני הטואלטיקה, לבגדים, תרופות, רופאים, מטפלים ברפואה משלימה. יש מועדון בכל מבנה מגורים, מצעים נקיים ומגבות, כיבוד קל במועדון. אני חושבת שאין דברים שכאלה בשום מקום בעולם, כזו התגייסות של קהילה אחת למען קהילה אחרת. ואין זו הפעם הראשונה; גם בתקופות מתוחות קודמות אירח משמר העמק את קהילת נחל עוז.

רק שעכשיו הכל אחרת. עכשיו ממש אין ידיעה מתי יוכלו לשוב לבתיהם, ואם יוכלו לשוב לבתיהם, ואם עוד יש להם בתים. ומה יהיה גורל הקהילה שכך וכך מאנשיה ונשותיה וילדיה אינם עוד בין החיים, כך וכך נעדרים או נחטפו. ומה יקרה עם כל המשפחות שאך לא מכבר מצאו את ביתן בנחל עוז, ואהבו את המקום הזה.. אבל עכשיו. עכשיו זהו מקום שאינו בטוח לאף אחד. הממשלה הפרה את החוזה שבין האזרח למדינה, חוזה על פיו האזרח נותן למדינה את הבעלות על הכח ובתמורה היא שומרת עליו. המדינה לא שמרה עלינו. המדינה הפקירה אותנו. את כולנו. ומה נעשה עכשיו? מי יגן עלינו עכשיו, כשהכח כבר לא בידינו.

ועוד משהו על אנשים שנעקרו באחת מביתם ומסדר יומם, וגם אם כל צרכיהם הפיזיים מתמלאים כאילו מעצמם, הרי שהזמן העומד לרשותם ארוך ארוך ארוך. ואין במה למלאו.

וכך הם יושבים במעגלים אלה ואחרים, עוברים ממעגל למעגל. מי שיש לו ילדים קטנים עסוק בלהשגיח עליהם, מי שאין לו, מחפש במה להעסיק את עצמו. כך ביום אחד נזרקו למקום אחר לגמרי.

ואין יודע מה יוליד המחר.

11.10.2023

במשך שנים נדתי בראשי לאנשים שהיתה להם מזוודה מוכנה ליד הדלת. למקרה שיצטרכו לצאת בחפזון.

מאז שחזרתי אל ביתי יש לי תיק מוכן ליד הדלת, ויש בו סוללה ניידת לטעינת הטלפון, וכבלי טעינה, אזניות, קצת כסף מזומן, תעודות (להוסיף גם דרכון?), תרופות שאני צריכה לקחת בכל יום, בקבוק מים, שאני מקפידה לרענן מדי יום או יומיים, מברשת שיניים, משחת שיניים ושאר דברים שנדמה לי שצריך. ואני הולכת עם התיק הזה גם לקניות בסופר שממש מתחת לבית, וגם לירקן.

אולי לא יהיו לי תחתונים נקיים כשאצטרך לברוח, אבל בלוטת התריס שלי תמשיך להיתמך בעזרת הכימיה.

איך הפכתי במחי 18 שעות ליהודיה נודדת?

12.10.2023

אני מסתכלת בתמונות שצילמתי לפני חודש בנחל עוז. יצאנו, כל הקיבוץ לצעדת נחל עוז לאנדרטת הזיכרון לקיבוץ בארות יצחק. הילדים הפריחו עפיפונים בשמים, והכל היה שלו ויפה כל כך. ומולנו גבעת עלי-מונטר, המשקיפה על נחל עוז כל השנים.

וחשבתי לי כמה יפה היה אם כל הכספים המוזרמים לרצועה היו מופנים לביסוס הכלכלה, והפיכת המקום לחבל תיירות, והרי החופים שלהם הכי יפים, והכל יכול להיות כל כך יפה, כל כך אחרת.

והשקיעה בדרך העולה לקיבוץ בחזרה.

וחשבתי על בארות יצחק, שניטשה במלחמת יום העצמאות והוקמה שוב במקום אחר.

פעם לא הבנתי איך אפשר לעזוב ולהקים במקום אחר.

אני מתחילה להבין.

אני לא יודעת מה יהיה עם הקיבוץ שלי, נחל עוז, ועם הקיבוצים השכנים, כפר עזה, בארי, ניר-עם, מגן, חולית ועוד ועוד ועוד. איך אפשר לעזוב? איך אפשר לחזור? והאם יהיה לאן לחזור?

13.10.2023

עוד מעט אצא לשהות של כמה ימים עם קהילת נחל עוז הגולה במשמר העמק. גם אני כמוהם הייתי שם, גם אני זקוקה לחברת אנשים שהיו שם, שמבינים.

לפני שאני יוצאת מהבית, אני עושה סריקה שהכל כבוי, הכל סגור, שברז הגז… בעצם אין לי גז, רק אינדוקציה. ופתאום קופץ לי הזכרון, הטריגר לאימה. כשדפקו על הדלת, ולא ענינו, ושמענו משהו מבחוץ, וחשבתי שהם הולכים להדליק את בלון הגז ולהבעיר אותנו, כי כבר ידעתי שהם מציתים אש, או לפוצץ אותנו.

עכשיו אני נושמת נשימות עמוקות, מדודות, שאיפה לספירה של ארבע ונשיפה לספירה של ארבע. עד שזכרון חוסר האונים יתפוגג. לזכור שאני חיה. ששרדתי.

ושוב – דמעות.

14.10.2023

שבת עם גלות נחל עוז בקיבוץ משמר העמק.

הגעתי אתמול ואני נפעמת, באמת נפעמת מגדלות הנפש של אנשי הקיבוץ הקולט.

פתחו מחסן מיוחד ובו כל מה שאפשר לחשוב עליו שאולי נצטרך. מצעים, מגבות, סבונים, קרמים, כלי איפור, בגדים, נעליים, מזון לתינוקות ומזון לבעלי חיים, מטבחונים מאובזרים בכל מבנה, צמודים למועדוניות.

בני הנוער שגרו כאן נמצאים עכשיו בבתי הוריהם. ואנחנו מצטופפים  מדפחה משפחה בחדריהם.

תודה גם לכם, בני נוער ובנות נוער מקיבוצי הסביבה.

אפילו הספריה פתוחה כאן, כל הזמן, אם נרצה. אני מחכה ש"עברית" ובית אריאלה יחזרו להסדרים של פעם, על פיהם אני יכולה לשאול ספר אחד בחודש. לא שחסר לי מה לקרוא, אבל עכשיו אני זקוקה לתעלומות ורומנים מארצות אחרות.

שקט כאן, שקט לגמרי. רק רעש המטוסים בשמיים.

והילדים. הרבה ילדים הגיעו. שתי ילדות, בנות תשע או שמונה שיחקו היום לידי, ושמעתי מעט משיחתן. ומה ששמעתי, לא אשכח. האחת חיקתה נשהו ששמעה באיזה מקום – אני רק בן שלוש, אני לא רוצה למות.

ולמרות הטון הקצת לעגני, שמעתי מתחת את הפחד.

ואין לדעת מה יהיה הלאה.

15.10.2023

לפני שבוע (רק שבוע?) הגענו לכאן, לקיבוץ משמר העמק.

בתוך שבוע אנחנו כבר מכירים, פחות או יותר, את המקומות החשובים, לנו, לפחות. חדר האוכל הקטן (שלנו) שבו אנחנו אוכלים ארוחות בוקר וצהריים, וחדר האוכל הגדול, של כל הקיבוץ, שבו אנחנו אוכלים ארוחות ערב. מחסן הבגדים והכלבו, וכמובן – הפאב.

אתמול הופיעו בו, בצהריים, בעיקר לילדים אבל גם המבוגרים נהנו, דניאל סלומון, דנה עדיני ואסף רייז. נפלאים.

אחר כך נסענו לחגיגת בר המצווה של בנה של בת דודתי. במקום חגיגה גדולה ברוב עם, התכנסנו רק המשפחה המצומצמת וכמה חברים בבית הכנסת. הנער עלה לתורה ואחר כך מסיבה קטנה (בתוקף הנסיבות).

פרשת השבוע היתה פרשת נח, ובאחד הפסוקים בה נאמר: וַ"תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס"

ביקשתי מן הרב כי יוסיף גם את ברכת הגומל, לכבודנו. הוא פתח בתפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל, וקולו נשבר כשהגיע לשבויים.

גם אני קצת נשברתי במהלך הטקס, וקצת חירבתי את השמחה.

סליחה.

אבל מה אפשר לעשות?

ובלילה ירד גשם ושטף הכל.

16.10.2023

אני כותבת משום שאחר כך אולי לא אזכור, והלא הנפש תמיד מבקשת לשכוח את מה שרע וקשה ונורא, לשכוח או להדחיק, אחרת איך אפשר?

אם אעצור רגע את היומיום ואחשוב על מה שהיה שם ומה שיכול היה להיות וכמעט היה, אפשר רק מן המחשבות הללו לצאת מן הדעת.

אז אני לא חושבת  בכל אופן לא הרבה, בכל אופן, ככל שאני יכולה להימנע.

אבל אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה להתעורר בבהלה כי שמעתי דיבורים מחוץ לחלוני ולא להבין למה, או לקפוץ ממקומי כי מישהו טרק דלת או דפק על הדלת בחוזקה.

אני כותבת כדי שלא אשכח.

היום שוב ירד גשם. חזק.

אחר כך נסענו להלוויה של אשה אחת, מוותיקות הקיבוץ, מי שהיתה חלק מילדותי ונעורי.

בשבעה באוקטובר, בין ההודעות הרבות שהגיעו בקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ, היו גם הודעות מבעלה  שנפצעה ושיבואו להציל אותה.

ולא היה מי שיבוא.

היא מתה. הוא נפצע. ללוויה הגיע בכסא גלגלים.

לא היה מי שיבוא. ומה כבר אפשר לעשות?

באמצע ההספדים החלה אזעקה, ונתבקשנו להצמד לקירות האבן ולכסות את הראש.

אחר כך המשיכו.

אחר כך נקברה. בקצה בית הקברות, בקבר זמני. עד שנוכל להביאה למנוחת עולם בבית שהיה ביתה כל השנים, ועכשיו הוא נטוש  עד שיוכלו לחזור.

ובאמת שאין עוד מה לעשות

17.10.2023

אני צורכת פחות ופחות חדשות, קוראת פחות ופחות סיפורים של עוד ועוד נפגעות ונפגעים, מתות ומתים, חטופות וחטופים. מסתגרת לתוך המעגל של אלה שהכרתי, שאני מכירה, לא יותר. הנפש כנראה לא מסוגלת להכיל כל כך הרבה כאב. הנפש שלי, בכל אופן.

היום כבר לא נסעתי להלוויה. הלוויה מרובעת אם, אב ושתי בנותיהם. את האם הכרתי מאז שנולדה. אצלינו בקיבוץ. היום כבר לא יכולתי. אני כבר לא יכולה. סף הכאב הונמך.

במקום זאת התנדבתי לתורנות קפה. יש לנו כאן פינת קפה, ליד חדר האוכל, שבה אפשר לבוא, בכל זמן, ולשבת יחד, לדבר או לשתוק. לספר האחד לשניה ולהיפך מה היה לנו. אז התנדבתי לאחריות על החלב, והכיבוד הקל, והמים במיחם ובמכונת הקפה. שמי שבא יהיה לו.

ממש כמו לפני חמישים שנים בדיוק, עת הייתי בתורנות מועדון, בכל יום אחרי הצהריים, כדי שנשות המגוייסים לא תשארנה לבדן. חמישים שנים עברו, ואני ממש באותו התפקיד.

בבוקר ביקרו אותנו אליעזר שקדי ומאיר שני. באו לשמוע. ולאנשים כאן חשוב להשמיע.

אני הולכת ונסגרת בפני העולם.

עד שירווח.

18.10.2023

במשחקי האמת והשקר תמיד היו לי שתי אמיתות שנשמעו כל כך מופרכות, שתמיד תוייגו כשקר; האחת היתה כי להקת הליווי של שלמה ארצי ליוותה גם אותי פעם, והשניה כי באחת מהופעותי, זמרת החימום שלי היתה רונה קינן. אמת לאמיתה. להקת "גברת תפוח" ליוותה את חבורת הזמר של נחל עוז, ואני בתוכה, בעת חנוכת חדר האוכל החדש (שמאז כבר נסגר), ורונה קינן הופיעה בעת השקת אחד מספריו של ישראל וייסלר, פוצ'ו, בבית הפלמ"ח, לפני כך וכך שנים, ומשום שמיהרה להופעה אחרת, הרי שהופעתה הקדימה את זו שלי, באותה השקה  ממש.

אתמול זכיתי לשיר כשעילי בוטנר מלווה אותי בגיטרה. עילי בוטנר יחד עם רועי בר נתן וענת בן חמו, זמרת נפלאה ביותר, הופיעו אתמול בפני גולת נחל עוז אשר בקיבוץ משמר העמק, בפאב המקומי. הם שרו לא מעט שירים שאינם דווקא של בוטנר, ואף הזמינו זמרים מן הקהל, וכך יצא שאת "אני מאמין" (הידוע בכינויו "שחקי שחקי") זכיתי לשיר, כשבוטנר מלווה.

את השיר הזה אני מכירה בעל-פה, לגמרי, ולחרדתי, במהלך הבית השלישי, התברר לי כי אני לא זוכרת בשום פנים ואופן את תחילתו של הבית הרביעי, לכן אמרתי לבוטנר כי לשיר הזה יש המון בתים ובוא נחזור להתחלה וכך היה.

אחר כך שברתי את הראש מה היה הבית הרביעי, והבנתי למה לא זכרתי אותו. איך אפשר עוד להאמין במלים האלה?

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

אבל אם נחדל להאמין, מה תהיה תכלית קיומנו.

החדשות עוברות על ידי. אני כמעט לא קוראת עיתונים, איני צופה במהדורות החדשות. מסתפקת במה שיש לרשתות החברתיות לדווח.

החיים במשמר העמק מתנהלים לאיטם. נוסעים לעוד לוויה ועוד לוויה. אי אפשר לקבור בבית הקברות הקיבוצי שלנו, ולכן נפוצים מתינו לכל עבר. אולי, כשיקום שוב הקיבוץ, יקובצו גם המתים אל בית העולם המקומי.

וצריך לנסוע ל"שבעה" כאן ושם, ומתארגנות הסעות ואוטובוסים על פי הצורך.

ויש גם מופעים, והפעלות נפלאות לילדים.

ורגע הפסקה לדמעות, ושוב חוזרים לשגרה החדשה הבלתי שגרתית לגמרי. ואין לדעת מתי תיגמר.

19.10.2023

אמש יצאתי ממשמר העמק לתל-אביב. קצת להחליף אוויר ואווירה, ומחר כבר אשוב לשם.

אז – נחל עוז – יומן מלחמה, נשאר השם, אבל אני בתל אביב.

וממילא נחל עוז ריקה מאנשיה.

העיר טרם חזרה לפעילות הרגילה, אבל בית הקפה השכונתי פתוח. לפחות בשעות היום.

קבעתי לי תור אצל הספר, ואצלו הטלוויזיה תמיד פתוחה, על אחד מערוצי החדשות. אלה שאני נמנעת מהם כל הזמן ובעיקר עכשיו.

השיח התורני בעיר הוא על האנשים שמצלמים בתים. וכך אזרחיות מודאגות ואזרחים מודאגים מעלים פוסטים המזהירים את הקוראות והקוראים מפני אנשים חשודים המצלמים בניינים מכל מיני זוויות, ו"מעניין מה הם מתכננים!!!" והמוזהרים בתורם מיד משתפים את הפוסטים המודאגים ומוסיפים דאגות משלהם, וכך הולכת מפלצת הפאניקה וגדלה, נוטפת שומן ומזיעה, עד כי כל הרשויות נקראות לבדוק, לבדוק ולהרגיע. עד כדי כך שפרוייקטים של בנייה וחידוש העיר שוממים משום שיש אזניים רגישות לשיחות בערבית בשעות הבוקר, והעירייה אף מפרסמת באופן רשמי הודעות הרגעה, שהכל נבדק ואין דבר חשוד, אבל מי כבר מאמין לעירייה?

וגם אצל הספר מדברים ודנות בענייני האנשים האלה שפתאום צצו ומתחילים לצלם בתים, ואף דברי ההרגעה שלי כי אולי אלה אנשים שמדווחים למעסיק שלהם שהבית נקי, הנה צילום, ופשוט עד עכשיו לא שמנו לב. בסוף איבדתי, קצת, את סבלנותי (בחיי שקצת) ואמרתי להם שאני באה מקהילה ממש רוצה עכשיו, כרגע, שמישהו יצלם להם את הבתים, שיראו שהכל שלם, אנשים שרוצים לראות בעיניהם את הבית שלהם, אבל הם לא יכולים כי אסור, ואולי כדאי קצת להרגיע את הפחדים האלה, שבאמת מסבירים שוב ושוב שאין להם שום סיבה.  ובכלל, תארו לכן שמונה עשרה שעות בממ"ד עם מחבלים בחוץ.

אני לא יודעת אם הן נרגעו, אבל לפחות חדלו מלדוש בעניין מצלמי הבתים.

בדיוק כשיצאתי מהספר היתה אזעקה ומזל שהבניין שבו נמצאת המספרה כבר עבר שיפוץ, כך יכולנו להתכנס לנו בממ"ד, להמתין עוד ועוד (דקה וחצי זה המווווון זמן), עד ששמענו שני שיגורים או יירוטים, וחזרתי לענייני – קניות לאמי, דברים שממש חסרים לה.

ומחר אשוב להיות עם האנשים והנשים האלה, שדאגותיהם ופחדיהם ממש כמו שלי.

20.10.2023

ושוב במשמר העמק.

אתמול היה לי יום הפגה בתל אביב. "הפגה" היא מלה שאימצתי מן הז'רגון הקיבוצי בעוטף עזה; אחרי תקופות חמות, כאלה שלא מצריכות פינוי מאורגן של כל הקהילה, יוצאים האנשים לכמה ימים לנוח מן ההרעשות במקום אחר.

אז יצאתי לתל אביב.

באחד הבניינים הסמוכים לזה שאני גרה בו היתה מסיבה. ממש מסיבה. עם מוזיקה ששוטפת את הרחוב, שהפך לשקט עוד יותר בגלל "המצב", ושקלתי האם להזמין משטרה, או לחכות עד השעה אחת עשרה, שאז ממילא צריך להנמיך את עוצמת הרעש. וחשב מי שחשב בדיוק כמוני, והאזעקה הופעלה. כן בלילה, ויצאתי מן המיטה, התלבשתי (בתל אביב יש המווון זמן) וירדתי למקלט. שסוף סוף נוקה וסודר לכבוד המלחמה הנוכחית.

המסיבה הסתיימה כך פתאום, וכבר לא היה לי מה לומר להם. אפילו הפאב השכונתי, המלא בדרך כלל צעירים שמחים, המגיעים מכל מיני מקומות, היה כמעט ריק, ומי שישבו בו, בשקט למדי, היו כך נראה, אנשים מן השכונה, שביקשו להם הפגה מן הבית והממ"ד.

העיר ריקה ועצובה.

חזרתי לכאן, למשמר העמק. כאן אני סופגת משהו מן החוסן הכללי של כל האנשים שהיו אתי שם, כל אחד בביתו, כל אחד בממ"דו. יחד הגענו לכאן. ואנחנו מבינים ומבינות, בלי מלים.

21.10.2023

אני אשה של מלים. מלים מתווכות לי מציאות וסיפורים, אני כותבת על ספרים שאני קוראת.

אני כותבת לעצמי.

עכשיו מלים הן התרפיה שלי. דרך לתווך לעצמי את מה שהיה שם, את מה שעכשיו. כדי שאזכור גם בעתיד, כי הזכרון נוטה להשתנות, להתעוות עם הזמן.

כדי שאדע שהייתי שם.

הייתי ושרדתי לספר. גם אם רק לעצמי.

אתמול, אחרי הצהריים, קצת אחרי שהגעתי למשמר העמק, ישבתי ברחבה שלפני הבניין "שלנו". יחד אתי ישב סגן המא"ז של הקיבוץ.

מן הסיפור שלו התחלתי להבין כמה בנות ובני מזל היינו בקיבוץ, שאלה האנשים שקפצו להגן עלינו.

במקום שהמדינה והצבא כשלו, קומץ גברים, יחד עם קבוצת חיילים שלנים באחד המבנים בקיבוץ, נלחמו במשך שעות, קומץ מול עשרות מחבלים צמאי דם, ואספסוף צמא דם לא פחות, בוזזים שפשטו על בתי הקיבוץ, בזכות אותם גיבורים, שחלקם כבר אינו בין החיים  אני חיה, ואמי ואחותי ושני אחי, נשארנו שלמים בגופנו.

לעולם לא אוכל להחזיר למי מהם את החוב הענק שאני חבה להם. ואין מספיק מלים במילון ובכל השפות, כדי להודות להם.

אני אשה של מלים.

המלים נגמרו לי.

22.10.2023

אתמול ביקר אותנו יאיר לפיד. ביקור קצר יחסית. ישב קצת עם קבוצת חברים שבקשו להשמיע. אני מקווה שגם שמע.

אמא שלי שאלה אותו לגבי הסרטון של ביבי מתפטר; כל כך שמחה לצפות בסרטון, כל כך התאכזבה לגלות שזה פייק. סוף סוף מצאתי משהו שאני יכולה להאמין לו, הפטירה באכזבה.

בשעות הבוקר אתמול ביקר אותנו נועם תיבון, גיבור ישראל בעיני, שלא רק שלבש מדים ויצא לחלץ את בנו מן התופת, הרי שעתה הוא עסוק בהתארגנות אזרחית, של כל מיני גנרלים ושאר אנשים בעלי שיעור קומה, להתחיל להחזיר את העוטף לתושביו. וזה ממש משמח, שיש מי שמקשיב ויש מי שדואג.

כי הממשלה לא ממש. לא באמת.

אחרי הצהריים נסענו לבקר משפחה בקיבוץ שבעמק. בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, עמדו אנשים בשער הקיבוץ ובדקו מי ומי בנכנסים.

היום ביקרו אותי חברים מן המקהלה. חיבוק עוטף ללב כואב.

מתישהו אמרתי לאורחת, כי אני לא מנסה כלל לחשוב על מה יכול היה לקרות, ולא קרה. אני מתנחמת בכך שיצאתי משם. ואם אחשוב על מה יכול היה לקרות, רק אגביר את התקפי החרדה.

ולמה לי?

עוד מעט יגיעו פיצות, ואין כמו פחמימות ריקות כדי למלא את הלב בקצת שמחה.

23.10.2023

הימים הולכים ונדמים האחד לשני. אין הרבה מה לעשות במשך היום, רק להתרוצץ בין המרכזים השונים – חדר האוכל הקטן, שבו אוכלים ארוחות בוקר וצהריים, והוא חדר האוכל רק "שלנו", המפונים, וחדר האוכל הגדול, בו אנו אוכלים ארוחת ערב עם חברי משמר העמק.

ילדי הגנים הולכים כבר לגן מדי בוקר. ילדי בית הספר היסודי יחלו השבוע. אני מחכה שגם תלמידי החטיבה "ישחררו" לנו את המועדון בקומה התחתונה של הבניין בו אנו מתגוררים, ונוכל סוף סוף לשבת עם קפה בחברת מבוגרים, ואולי אפילו לצפות בטלוויזיה שהופקעה מאיתנו לטובת משחקי אקסבוקס ושאר משחקים.

עוד אפשר לנדוד למרפאה, ולחנות הכלבו המקומית, למחסן הבגדים ובו תרומות בגדים חדשים בעיקר, לטובת אלה שנטשו את ביתם ואינם יודעים מתי יחזרו, ולמחסן הציוד ובו אפשר למצוא הכל מכל בכל כל (כמעט), ומה שאין אפשר לבקש. הרוב מגיע. איכשהו אני מגיעה די בקלות למכסת הצעדים היומית שלי.

מתברר כי המוסדות פועלים למרות הממשלה (ולא בגללה). כבר הגיעו מביטוח לאומי, כדי למלא טפסים לכל צורך, מי נפגע, מי מובטל מאונס, ועוד ועוד. היום היו כאן ממשרד הפנים, עם עמדות ממוחשבות, כדי לנפק דרכונים ותעודות זהות, לכל אלה שהשאירו את שלהם מאחור.

ליד המועדון הסגור-עקב-שיפוצים הוקם אוהל אבלים. בשבוע שעבר ישבנו שבעה על המא"ז, היום התחלנו לשבת על נערה צעירה; אביה עדיין נעדר, כנראה שבוי בעזה.

בדרך מסוכת האבלים ראיתי את השלט הזה:

"כל הרוחות שנשבו כל הלילה / לא יכבו את האור בקצה / לא יכבו את האור שעולה בבוקר".

ומחר אשוב לתל אביב, ואחר כך אצא קצת מן הארץ הכואבת הזו, לנשום קצת אוויר אחר, לזמן קצר.

24.10.2023

התקף חרדה. זה מתחיל כמו אגרוף מכווץ במרכז הבטן, ומשם עובר ומכווץ את הלב. את כבר יודעת לזהות את תחילתו ואת ההמשך, יודעת לעשות תרגילי נשימה, לשאוף לספירת ארבע, לנשוף לספירת ארבע. בדרך כלל זה עוזר, לפחות קצת. רק שהתעוררת ממש ממש מוקדם, ועכשיו את כבר לא מצליחה להרדם.

גוללת קצת חדשות או דואר, מנסה בכל זאת לעצום עיניים. לא תמיד החרדה עוברת ואז צריך להתחיל מחדש.

כבר למדת לחיות עם ההתקפים הקטנים האלה באשמורת שלישית, עכשיו רק צריך ללמוד להתמודד עם העייפות.

היום היה לנו ביקור מרגש. קבוצת חיילים שיש להם מקום לינה בנחל עוז, ובשבת השחורה חברו לאנשי הבטחון המקומיים, הגיעו לפגוש אותנו. אלה האנשים שבזכותם נשארנו בחיים. רוב האנשים והנשים, לא כולם, והלב נקרע על כל מי שלא נשאר, ועל כל מי שנחטף או נעדר, אבל בזכות אותם אנשים צעירים ונהדרים נמנע אסון כבד ביותר.

אתמול פגשנו, בזום, יחידה אחרת שעברה מבית לבית בחלק מהשכונות בקיבוץ, הרגיעו חלק מהאנשים, ונתנו תקווה.

כל מפגש שכזה עמוס רגשות ודמעות. הם התרגשו לראות אותנו, ואנחנו אותם.

ושוב, אין מלים ולא יהיו לעולם כדי להודות להם על חיי ועל חיי בני משפחתי.

שבתי לביתי היום, ובעוד יומיים אצא מכאן לכמה ימים, לארץ אחרת, לפגוש את בתי ולנשום אוויר של יומיום. כזה שאני ממש זקוקה לו.

25.10.2023

מיכל היתה מטפלת שלי בבית הילדים. דוגל, האיש שלה היה הנויניק של הקיבוץ. הוא זה שהתחיל את כל היופי הזה שנחל עוז טובלת בו.  כשמיכל ודוגל נסעו לחו"ל, מעין, בנם, שהיה אז פעוט, נשאר בהשגחתה של אמי למשך כשבועיים.  את בנו של מעיין, תומר, ראיתי אתמול בחלק מכתבה שנעשתה על גלי עידן ומשפחתה. תומר אולץ ללכת לפני המחבלים שחדרו לקיבוץ נחל עוז, כדי לשכנע אנשים לפתוח את דלתות הממ"דים.

דודי עידן היה בגרעין נח"ל לנחל עוז, ואומץ על ידי משפחתנו. שנים עוד קראתי לו אח-שלי. בנו של דודי, צחי, נחטף ומוחזק בשבי החמאס בעזה. בתו של צחי – מעיין עידן נרצחה על ידם.

כל מי שגדלה פעם בקיבוץ יודעת שאין זה משנה כמה זמן אינך חיה שם, ושכלל לא הכרת את האנשים והנשים האלה, עד ששמותיהם החלו להדהד בכל השיחות ובכל סימני השאלה – חיים? מתים? חטופים? מי ישנו? מי איננו? כולם וכולן מן המשפחה המורחבת שלך, ואת לא יכולה לדפדף הלאה.

עד אתמול הצלחתי לא לצפות בסרטונים מן השבת השחורה. אתמול צפיתי בכתבה הזו, שנעשתה על גלי עידן, שקברה את בתה ומחכה לאישה שיחזור. הבוקר צפיתי בכתבה על דקלה, אמו של תומר, ועל תומר, וראיתי קטע מן הסרטון שצולם בביתם.

אין גבול לצער ולכאב.

ואין גבול לאימה.

שבועיים של שהות לסירוגין עם הקהילה שהיתה שם בשבת הארורה ההיא, החזירה לי את השייכות באחת; שלנו, אצלינו, יש לנו, אין לנו. גם אם אני שבה מדי פעם לביתי שבתל אביב, החותם שהוטבע בי בילדותי, וצבעיו דעכו עם השנים, שב ומסמן כמעט כל תחושה וכל מעשה.

רק הם מבינים על מה אני מדברת, ועוד יותר, על מה אני שותקת. רק הם יכולים לעצור רגע ולחבק, כשהדמעות עולות, בלי שנתבקשו (הדמעות), כשרגע של אימה לופת את הלב.

היינו שם, יחד. כל אחד בביתו, שאינו מבצר עוד, היינו, והשארנו שם חלק מאיתנו.

חוץ מכאב ואבל וצער, וניתוק מסוים (כי אחרת אתמוטט) אני חשה זעם נורא, שורף. בגדו בי, בגדו בנו. ראשי המדינה, שריה, קובעי ההחלטות, ראש הממשלה, כולם כולם בגדו בנו, הסירו מאיתנו כל הגנה, טיפחו ומימנו את הטרוריסטים הכי נוראיים שראינו כאן אי-פעם.

אני מאשימה אותם בהפקרה.

אני מאשימה אותם בבגידה.

הם לא יִנָּקוּ.

דמנו על ידיהם, מעתה ועד אחריתם.

אחר הצהריים עברתי בשדרת החטופים שעל יד מוזיאון תל אביב. בין התמונות מצאתי תמונה של צחי עידן. אבא של עֹֹמרי מירן שנחטף יחד עם צחי , יושב על המדרכה שליד המוזיאון. מחכה. הבטחתי שעוד ניפגש בשמחות.

הלוואי.

מחר אצא לנשום אוויר קצת אחר. לשבוע. לאסוף כוחות.

היו שלום, בינתיים.

תיכף חוזרת.

31.10.2023

חזרתי. עדיין מסתגלת להרבה יותר אור, הרבה יותר מוקדם. הערב יורד כאן ממש כמו בברלין. מוקדם מדי.

אתמול הספקתי, אחרי הנחיתה, למהר לביתי, להתרענן ולאוץ לחזרה בהרצליה. חומר שחלקו חדש וחלקו שונה ממה שאני מכירה (כמה עיבודים של גיל אלדמע יכולים להיות ל"יש אי שם" ? מסתבר שיותר מאחד).

בדרך חזרה, כשצעדתי לביתי מן הנקודה בה ירדתי מן הטרמפ, "תפסה" אותי אזעקה.  נכנסתי לבית הקרוב ביותר,  הדלת היתה פתוחה (לא מובן מאליו) ואפילו מקלט מסודר ונקי היה להם. רק איש אחד ירד למקלט, השאר נשארו בחדר המדרגות.

היום היו לי שתי אזעקות. האחת הוציאה אותי ממנוחת אחה"צ ושלחה אותי למקלט הביתי, לפגוש כמה שכנים וכמה אורחים מזדמנים, השניה בברנדס. גם כאן היתה הדלת פתוחה, אלא שהירידה למקלט התגלתה כירידה לחצר האחורית. אולי משום כך הייתי היחידה במדרגות האלה.

צריך להתרגל מחדש למצב מתוח תמידית, לחדשות תכופות ומעיקות.

ושוב אזעקה. שלישית להיום. ליתר בטחון התקנתי גם את האפליקציה של פיקוד העורף. שתשמיע לי רק את האזעקות הנוגעות אלי. כדי שלא ארוץ "סתם" למקלט.

זה לא באמת הגיוני המצב הזה. כלל וכלל לא.

בקרוב אסע שוב לקהילת נחל עוז אשר במשמר העמק.