ושוב ג׳ודי פיקו, נראה שהיא הופכת להיות הסופרת הנקראת ביותר לתקופת המלחמה. סופרת שאפשר לקרוא את ספריה מהחל עד כלה בלי להשתעמם, ומצד שני לא צריך להשקיע יותר מדי מחשבה והגות בדבריה, ולא ממש להרהר בהם לאחר הקריאה. בכל אופן, לא יותר מדי.

כנהוג אצל פיקו, גם הספר הזה עוסק בסוגיה חברתית כלשהי, תוך הצגת סוגיה מוסרית כלשהי, כשלקוראת ברור מהי העמדה ה״נכונה״ לדעת הסופרת, ועוד כנהוג אצל פיקו, הסיפור מוצג מפי כמה וכמה דמויות, כשלכל אחת מהן תפקיד מובהק, אם כי איכשהו, שוב, השפה דומה למדי אצל כל הדמויות, כך שאלמלא הסיפור של כל אחת, קשה היה לדעת מי הדובר/ֶת.ֿ

ג׳ייקוב הוא נער עם תסמונת אספרגר, בתפקוד גבוה, הלומד בבית ספר רגיל / משלב יחד עם תוכנית לימודים אישית המותאמת ליכולותיו החברתיות (החסרות מאד) לבין יכולותיו הלימודיות (גאון לגמרי). ג׳ייקוב הוא הבן הבכור ויש לו אח, תיאו, שכמו בספר אחר של פיקו – שומרת אחותי – נאלץ לוותר ולהתפשר על חלקים נרחבים מחלקו במשפחה, משום שהוא צריך להתחשב. כל הזמן להתחשב.

אביהם של השניים, הנרי, עזב את הבית לאחר שהתברר כי בנו הבכור פיתח תסמינים של אוטיזם, ובמשך שנים הקפיד, בעיקר, לשלוח צ׳קים כדמי מזונות, שלעולם לא מספיקים כאשר מדובר בילד על הרצף, שנזקק לכל מיני סוגים של הוראה מתקנת והדרכה.ֿ

אמה, אימם של השניים, נאבקת כל השנים על גידול הילדים, ככל שהיא יכולה, משתדלת (ולא תמיד מצליחה) לתת את תשומת הלב הנדרשת לתיאו, הצעיר, שלא יהיה מקופח לגמרי.ֿ

אמה, כשעוד היתה אשה צעירה מאד, עם בעל אוהב וחלומות, חשבה שתוכל להיות סופרת, ושתהיה לה משפחה ״לדוגמה״. עכשיו יש לה פירורים. כותבת מדור עצות לעיתון, כדי לפרנס את הצרכים המיוחדים של ג׳ייקוב.

חשבתי שבשלב זה כבר אהיה סופרת מן המניין. חשבתי שספרים שלי יופיעו ברשימת  המכר של ה"ניו יורק טיימס", ושעולם הספרות יערוך לי מסיבות הוקרה על יכולתי לשלב נושאים חשובים בספרים שמיועדים לקהל הרחב. …״

התחביב הנוכחי, שלא לומר אובססיה, של ג׳ייקוב, היא שחזור זירות פשע ופיענוחן. כל יום, בארבע וחצי בדיוק, הוא צופה בתוכנית העוסקת בפיענוח פשעים, ומתעד כל פרק, למרות השידורים החוזרים, שוב ושוב ושוב.

לג׳ייקוב יש בעיות תקשורת והבנה של הסביבה, בעיות שפה, בעצם.

אם היו מצניחים אתכם לאנגליה, ואתם במקרה קוריאנים או פורטוגזים, המבוכה  שלכם היתה מוצדקת. אחרי הכול, אתם לא דוברים את השפה. אבל אם אתם אמריקנים, אז טכנית אתם מדברים אותה. אבל למעשה אתם תקועים בשיחה שבכלל לא נשמעת לכם הגיונית, ושבה אתם מבקשים שוב ושוב מאנשים לחזור על דבריהם בתקווה שלבסוף תבינו את המילים הבלתי מוכרות.
ככה מרגישים כשיש אספרגר …"

יום אחד נעלמה ג׳ס, המדריכה של ג׳ייקוב לכישורים חברתיים. היא נעלמה כמה ימים לאחר שנצפתה מריבה בינה לבין החבר שלה, שהיו סימנים כי היכה אותה, וויכוח עם ג׳ייקוב. אחרי כמה ימים התגלתה גופתה, וג׳ייקוב נחשד ברצח.

האם ג׳ייקוב מסוגל לעמוד לדין? האם יזכה לדין צדק? האם רצח את ג׳ס?

בכל אלה עוסק הספר, עד הסוף, כשלקוראת כבר ברור מה היה, ואיך יסתיים.

והלב – הוא יוצא לאמה, האם, כל הזמן.

אני לא בעד רחמים עצמיים. אני חושבת שהם נועדו למי שיש לו עודף זמן. במקום לחלום על נס לומדים ליצור אותו לבד. אבל ליקום יש דרך מיוחדת להעניש אדם על המאוויים הכמוסים והאפלים ביותר שלו…."

בספר הזה, כמו בשאר ספריה, חוזרת פיקו על השבלונה המוכרת מספריה האחרים, ובשלב הזה נראה לי שאעשה קצת הפסקה, לא משום שהספר הזה אינו ראוי, הוא ראוי בהחלט, אלא משום שקריאה סמוכה בספריה הופכת אותם לבנאליים הרבה יותר ממה שהם באמת.