1.11.2023

למסמך הזה קוראים – יומן מלחמה-אוקטובר 2023.

היום התחיל חודש דצמבר 2023.

לא רואים סוף למלחמה.

המסמך הזה התחיל מכמה דברים שכתבתי בממ"ד, בשבת של ה- 7.10.2023. חשבתי שזה עניין של כמה שעות; בכל זאת, בדרך כלל שוהים בממ"ד שעה, או אפילו פחות, ובימים מתוחים במיוחד נשארים באזור הממ"ד, בבית, שאפשר יהיה לזנק מיד אם יש עוד אזעקת "צבע אדום" ותיכף יהיו רקטות.

אבל השהות התארכה והתארכה, וכבר הבנו שאנחנו נשארות בממ"ד כמה וכמה שעות, אז כתיבה היא סוג של תרפיה וגם דרך למלא את הזמן.

כשהתמונה החלה להתבהר, והמציאות לא השאירה מקום לאשליות, נכתבו המלים הראשונות והחשובות לי באמת: מסמך שיישלח לילדי, לפתיחה, אם צריך (דהיינו אם אני כבר לא כאן), אבל לא חובה. רק אם תרצו.

אני לא יודעת אם פתחו אותו, אז או אחר כך. עיקרי הדברים הופיעו ממילא ב"הארץ", בטור שנקרא – "נחל עוז – יומן מלחמה", שם שהתחלתי להשתמש בו גם בפייסבוק, אבל כל מה שכתבתי שם תימצת את חוסר האונים, את הפחד, את השלווה משום שמה שיבוא – יבוא. אין לי שליטה על כך.

עכשיו חודש חדש (למניינם). המלחמה הקצרה הפכה לארוכה וארורה וסופה לא נראה כלל. חוסר האונים ממשיך להיות נוכח ברקע כל הזמן. גם הדברים החשובים באמת הפכו להיות בסיסיים לגמרי – משהו לאכול (לא צריך להיסחף, אני ממילא לא באמת רעבה), מקום לישון (כן, למדתי לישון עם עוד אנשים בחדר, משפחה אמנם, אבל כבר הרבה שנים אני נרדמת עם עצמי בלבד), ספר לשעות המאוחרות, ושקט, ככל שניתן (לא באמת ניתן).

לישון לילה שלם, לקום לא ממש עייפה.

זהו. הנפש לא מבקשת לה כמעט דבר.

2.11.2023

עוד לילה חסר מנוחה, וכשהתעוררתי שוב לא ידעתי היכן אני. למרות הכוכבים שהדבקתי לי על התקרה, ממש כשעברתי לגור כאן, אלה שמסמנים לי כל לילה שזה הבית, לקח לי זמן עד שהבנתי שכן, אני כאן, בביתי. ושוב התקפי חרדה עם כל רחש מבחוץ.

כמה זמן עד שגם אלה יעברו?

כמה זמן עד שאהיה עלה קצת פחות נידף.

אחר הצהריים הלכתי לככר החטופים, כך נקראת כעת ככר המוזיאון. יש שם שולחן ארוך ארוך, יש שם שלטים, יש שם סככה.

היום היו שם אנשי כפר עזה.

פעם היתה איבה גדולה בין שני הקיבוצים, כפר עזה ונחל עוז. האיבה מזמן שככה. עכשיו יש שכנות טובה. היתה, בעצם. עכשיו יש שותפות גורל.

פגשתי ילד מהכיתה שלי, שפעם גר בקיבוץ אחר, ועכשיו בכפר עזה. וסיפרנו איש לרעותו על הלילה ההוא. עוד פגשתי את המורה המיתולוגי להתעמלות (של הבנים; לנו היתה מורה). ופתאום הכל נהיה קרוב.

והכל עצוב.

הכל הרוס ושרוף ושבור.

גם האנשים. גם הבית.

3.11.2023

שוב השכמה מוקדמת, שוב דיסאוריינטציה קלה, כן, למרות שלפני שנרדמתי הזכרתי לעצמי שאני בבית שלי, במיטה שלי. השבר הזה, כנראה, קשה משחשבתי.

ארוחת צהריים עם הפרלמנט הקבוע. איכשהו כמעט כולם מופתעים ונדהמים שהייתי בעוטף בתאריך הקובע. ושוב חזרתי וסיפרתי ועניתי על שאלות, ואז בשולחן סמוך, הכל מחדש.

אחרי הצהריים התכנסה קהילת נחל עוז לקבלת שבת בככר החטופים. הגיעו כל כך הרבה אנשים ונשים, גם משלנו, גם עוזבי נחל עוז לדורותיהם, אנשים שלא ראיתי מאז כתה א', ואנשים שלא ראיתי "סתם" עשרים שנים או יותר.

ועצוב, כל כך עצוב שרק ככה נפגשים.

רוב הזמן אני קליפה של מה שהייתי. מתפקדת ברמה הבסיסית ביותר.

אפשר יהיה פעם לחזור למה שהיינו? למה שהייתי?

4.11.2023

תאריך ארור. תאריך זכרון. היום הוא היום המסמן את תחילת הפירוד והפירוק, ההרס והשבר. היום ייזכר לדראון עולם. גם היום הזה רשום על שמו של מי שרושם היום על שמו, 28 שנים אחרי, את ההרס וההרג והחורבן. הוא האשם, הוא שבגד במה שהיינו, פעם. ארור יהיה.

היום לא אעמוד ליד האנדרטה, כפי שעשיתי לא פעם, בשעה תשע וארבעים בערב, שעת הרצח. היום אני מבכה מיתות מאוחרות יותר, רבות יותר. היום אני מבכה את מה שיכולנו להיות, ואיננו.

ולוואי ואראה עוד, אי פעם, כל, או לפחות חלק, ממה שהאמנתי בו.

ערב. חזרתי למשמר העמק. פגישות נרגשות עם חלק מאנשי הקהילה, אחרים נסעו לשבת וישובו ודאי הלילה או מחר.

הקהילה מתארגנת לחיים של יומיום, עדיין בגלות. איש אינו יודע מתי ואיך ואם בכלל ישובו לבתיהם. חוסר יציבות. חוסר בטחון. עצוב. חוסר ישע. מנסים לעשות סדר בכאוס.

הלוואי ויצליחו. הלוואי וימצאו לעצמם בית קבוע.

5.11.2023

החלטתי, ממש בימים הראשונים, לחשוב רק על החיוב, על היש, לברך שנשארנו בחיים, שלא נפצענו, שלא נשבינו, שיצאנו, כולנו, כל בני המשפחה, מכל הבתים, בריאים ושלמים בגופנו, גם אם לא בנפש.

אלא שלעתים מתגנבת מחשבה לא טובה, מחשבה על מה היה קורה אילו. וצריך לגרש מחשבות כאלה, מיד כשהן מגיעות. אלא אם הן מגיעות בבוקר, באיזו השכמה מסויטת מלווה בהתקף חרדה, שאז צריך קודם כל להתרכז בנשימות ובנשיפות, לתת לגוף הוראות הרגעה, ואז, לעתים מתגבשת המחשבה על מה היה קורה אילו.

מה היה קורה אילו היו נכנסים לבית, האם היינו מצליחות להיות בשקט כל הזמן? ומה אילו היו נכנסים בדיוק כשהתגנבתי לרגע אל מחוץ לממ״ד, להביא מים לחדר, או את חפצי מן הקומה השנייה?

מה היה קורה לו ירו ופצעו אותנו, או הרגו מי מאיתנו, או היו לוקחים אותנו איתם אל מעבר לגבול?

מה היה קורה לו אמי היתה שם לבדה? לו לא הגענו לחג המשק. האם היתה מצייתת לכל ההוראות שהגיעו טיפין טיפין? ואולי היתה פותחת את הדלת כאשר הלמו בה מבחוץ? או אולי היתה עונה לטלפון מחברתה, והיתה נשמעת ואז היו פורצים לבית?

ואם כבר תרחישים – מה היה קורה לו כל המתקפה הזו היתה קורית לפני שנים, כשעוד היתה לינה משותפת?

מה היה קורה לו היו מתקיפים ביום חול, באמצע היום, כשכל הילדים בבתי הילדים, וכל ההורים בעבודתם?

אבל אסור לחשוב מה היה קורה אילו. צריך לברך על היש, גם אם מוקדם מדי לשמוח. גם אם כל רעש פתאומי מכווץ את כל הגוף ומעלה את הדופק.

עד שנרגע.

מחר יבוא יום חדש, ואולי יקל מעט.

הדרך עוד ארוכה.

מחר, יום שני, 6.11.2023, יעלו בני משפחות החטופים לזעוק זעקתם מול הכנסת. ולוואי ויצטרף אליהם קהל גדול ורב, ולוואי וזעקתם תרעיד את קירות הבית, ולוואי ותיפול ממשלת הדמים הזו.ֿ

ולוואי ויחזרו הביתה. כולם.

6.11.2023

יום שגרתי בגולת משמר העמק.

הולכים בין החדר (כן, חזרנו לחדר) לחדר האוכל, בוקר, צהריים  ערב.

בלי מטרה מיוחדת, בלי הרבה סיבות לקום, חיים על יד.

קשה לנהל חיים על תנאי, למצוא סיבות. הכל תלוי.

מה יקרה עם החטופים?

לאן נעבור מכאן?

ואם נחזור, לאן נחזור, ובאלה תנאים?

פתאום תורנות חדר אוכל נראית כמעט משאת נפש. יש משהו למלא בו את השעות הנמתחות ומתארכות.

וצריך להמשיך,  כי אולי משהו ישתנה…

7.11.2023

חודש. כבר חודש. רק חודש. ונדמה שעבר זמן רב הרבה יותר. ולעתים, ברגע של ניתוק, את מתבוננת על הכל מהצד, כאילו זה לא קורה לך, כאילו זה לא קורה כלל. כאילו לא היתה השבת של השבעה באוקטובר, כאילו רק סיוט הוא, ותיכף יעבור.

ואת יודעת. כל הזמן את יודעת שזה עכשיו וזה קורה וזה רק חודש. וזה נראה כל חייך.

בגלות נחל עוז אשר בקיבוץ משמר העמק קיבל הקיבוץ המארח החלטה, שאם ירצו חברי הקהילה הגולה להשאר לכל תקופת המעבר, המוערכת בשנה, במשמר העמק, יוכלו לעשות כן. החלטה שיש בה נדיבות אינקץ ואהבה ואנושיות גדולה וחשובה. רוב גדול של החברים והחברות במשמר העמק החליטו להמשיך לתת מקלט לקהילה שלמה, המונה כמה מאות אנשים, נשים, מבוגרים, נוער, ילדים ופעוטות. ואין מלים לתאר את ההתפעמות.

ואז את עוצרת רגע וחושבת – אבל מה המשמעות של כל זה? המשמעות היא שכרגע אין בית. ולא ידוע מתי יהיה בית. בין אם תחליט הקהילה להשאר, בין אם תחליט לעבור למקום אחר, כקהילה, או להתפזר במספר מקומות, עדיין יהיה זה זמני, עדיין לא יהיה זה הבית.

חודש. כבר חודש. חדשות ישנות. את כבר צריכה לחזור לשגרה. כולם חוזרים לשגרה. שוכחים. יותר נוח לא לזכור. יותר נוח לדרוש ממך להתחשב באחרים שעברו טראומה, רק לא בעצמך. כי את הרי גיבורה וחזקה, אז למה את מצפה בכלל למשהו?

אז מה אם את מתעוררת בבעתה כמעט מדי בוקר? אז מה אם כל רעש מקפיץ אותך? אז מה? לא ירו בך, לא הרגו אותך, אף אחד מבני משפחתך לא נרצח או עונה או נאנס או נחטף, מה את רוצה? תתחשבי! את כבר חדשות ישנות.

תדחיקי כבר ודי. יש אנשים שסבלו יותר ממך. הטראומה שלך כבר לא תקפה.

אמש, כשהגעתי לבניין שבו יש לנו חדר (חדר אחד, לאמי, אחי ואחותי או אני, בתורנות) ישבו מחוץ לבניין שני אנשים שאני חבה להם את חיי. אלה שזיהו מיד בהתחלה מה קורה, ויצאו להגן על הבית. השיחה ביניהם קלחה, והם עדכנו אחד את השני מה כל אחד עשה ובאיזה שלב של הלחימה, מה קרה מול בית זה ומה קרה מול בית אחר.  שני גיבורים אמיתיים. לגמרי.

אני אסירת תודה לעד.

8.11.2023

אתמול נסעתי לתל אביב, ביקור קצר שכלל חזרה אחת בערב ביפו. כולל אזעקה בסוף החזרה ששלחה את כולנו למרחב המוגן. מין שגרה תל אביבית שכזאת.

היום כבר חזרתי למשמר העמק, לשגרה האחרת, שגרת העקורים. הזמן נמשך כאן אחרת, נמתח, איטי.

היום היתה כאן אסיפה חשובה ובה הוצגו לחברי המשק חלופות שונות למגורים הזמניים לעקורים עד שיוכלו אם יוכלו לחזור לבתיהם.

הנה, אחרי אלפיים שנות גלות הגענו אל המנוחה והנחלה, ואנו גולים בארצנו, ואפילו לא סתם גלות פנימית שהתבוססנו בה אך עד לפני חודש, רק לפני חודש. חודש שנדמה כנצח או כהרף עין.

בסופו של הערב הגיעו אלינו להקת ״טיפקס״. את החזרות הראשונות שלהם ערכו באולם המופעים שהיה פעם חדר האוכל הישן בקיבוץ נחל עוז, ועכשיו הוא מרכז מבקרים ״עוז בנגב״. בחודש האחרון, כמו רבים אחרים, הם מופיעים בפני קהילות עקורים בכל מיני מקומות בארץ, שאינם עוטף עזה והנגב הצפוני.

הערב ראיתי אנשים שמחים. לרגע. צעירים וצעירים פחותֿ, עומדים על הרגליים ורוקדים עם הרבי ג׳ו כפרה. ולרגע היתה קרן אור.

9.11.2023

ויש גם דברים משמחים. חוץ מ"טיפקס" שהיו כאן אתמול וחנן יובל שיופיע כאן הערב, הייתי בהופעה של עילאי בוטנר, שאף ליווה אותי כששרתי "אני מאמין", לולה מארש, וכמה וכמה שלא נכחתי בהופעותיהם (ואחד סטנדאפיסט  שאני מעדיפה להדחיק).

אמנם אלה לא קונצרטים, כמו שהתרגלתי פעם, אבל קצת תרבות בכל זאת.

ומחר המקהלה שלי, מקהלת הקיבוץ הארצי, חוזרת לעבוד, סוף סוף.

אסקפיזם הפכה להיות מלת היום.

10.11.2023

יום ששי.

בימי ששי "רגילים" (כן, פעם היו ימים כאלה) אני קמה מוקדם ונוסעת לחזרה ב"משען". בצהריים אני ממהרת לפרלמנט של ששי בדובנוב, ואחר כך, פורשת למנוחת השבת בביתי, כביסות, ספרים, מנוחה.

היום קמתי הרבה יותר מוקדם, משום שהיה עלי להגיע ממשמר העמק. המקהלה חוזרת לעבוד, אחרי פגרה שאמנם תוכננה מראש, אבל לא ככה.

מצאתי עצמי נהנית פחות. ממש. ההנאות הקטנות-גדולות של פעם איבדו מזוהרן, לפחות בחלק מהזמן.

אחר כך הלכתי לאותו פרלמנט בדובנוב, וגם שם היה לכל השיח טעם תפל משהו. המשכתי לאוהל של נחל עוז בככר החטופים. יש תורנות, ויש נרשמים, כדי לאייש את האוהל בכל שעות היום ועד מאוחר בערב. כל יום. עד שיחזרו.

הלוואי שיחזרו.

את האוהל מאיישים אנשי ונשות נחל עוז לדורותיהם. כל מי שאי פעם עבר בקיבוץ מתייצב אם לא למשמרת כי אז לביקור לפחות. אנשים שלא ראיתי כך וכך שנים (לא סופרת) מגיעים.

אחרי איזה זמן הלכתי. גם שם העצב לא מרפה.

כלל.

11.11.2023

זהירות – פוסט פוליטי!

היום לפני חמישה שבועות נהפכו חיי על פיהם.

הבגידה הגדולה שחווינו, הפקרת האוכלוסיה במרחב שלם, שורת הכשלים הצבאיים, המחדלים,  שאת רובם אף איני מכירה (אני בוחרת לצרוך אינפורמציה מן השבת השחורה טיפין טיפין, הנפש אינה יכולה להכיל הכל ), כל אלה הביאו אותי למחשבה קונספירטיבית עד מאד – מקבלי ההחלטות, האוחזים בהגה השלטון, ידעו. ידעו ובחרו באיזו מכה קלה בכנף, מכה ראשונה שאחריה אפשר יהיה "לכסח" את אויבינו מן העבר השני, בתואנה של הגנה עצמית, או, להשתמש ב(עוד) מבצע כדי להשקיט את גלי המחאה. אלא ש"המכה הקלה בכנף ", התבררה כמכה נוראית וכואבת ואיומה, וכלל לא ברור איך ומתי ואם נתאושש ממנה.

אמרו לי שאני טועה (או, במלות הפטריארכיה – מה את מבלבלת את המוח, זה רק כשלון צבאי ומחדל).

אבל המחשבה הזו לא הרפתה ממני.

בלוני התצפית שנפלו/הופלו ולא תוקנו בזמן, שלא לדבר על הצורך לשדרג את מערך התצפית כולו, ההסתמכות על מכשול קרקעי, תוך התעלמות מהזמן ההוא, לפני חמישים שנה, כשקו בר-לב, קרקעי לגמרי, קרס, הוצאת החיילים לשמירה על הסוכה בחווארה (כן, אני יודעת שלא רק, אבל העוטף הופקר כמעט לגמרי) היחידות שלא נכנסו לקרב, כי "לא קיבלו פקודה" או כי "השטח לא סטרילי דיו" (ודמם של  אזרחים המשיך להשפך), הזמן הרב שלקח לצבא להגיע (מדינה שמצפונה עד דרומה אפשר לנסוע בתוך חמש עד שש שעות, וכאן מדובר במרחקים קצרים הרבה יותר, שלא לדבר על הגיוס המהוסס של התחבורה הציבורית) ההיתר שניתן לקיום המסיבה, ומעל הכל – ההתעלמות מכל התרגילים שנערכו ממש לעינינו וכל הדוחות שכן הגיעו או לא הגיעו (למה לא הגיעו, באמת?), כל אלה ועוד גרמו לי לרקום אותה תיאוריה קונספירטיבית, שכולה על דעתי ואינה נסמכת על שום מסמך מסווג שראיתי, משום שאלה כלל לא מגיעים לעיני.

כאמור, איני מוסמכת לנתח דוחות, ואלה אף אינם מגיעים אלי, אבל בעיתון סוף השבוע של "הארץ" מופיע המאמר הזה – יש רק פתרון אחד של עיבל גלעדי, ובתוכו מצאתי פסקה אחת, שאמרה לי – את לא מדמיינת.

אני לא יודעת אם הקונספירציה הפרטית שרקחתי מדויקת; האם התכוון וכיוון וידע שתגיע תקיפה, רק לא בעוצמה כזאת, או שלא ידע. שתי האפשרויות נוראיות.

נבגדנו, הופקרנו, על ידי ראש הממשלה וממשלתו.

ולא תהיה לנו תקומה אם לא יועבר מתפקידו.

דיסקליימר – התאוריה הקונספירטיבית נבנתה ממוחי הקודח בלבד,.

12.11.2023

מצב תודעתי – קליפה. מצב נפשי – צער העולם על כתפי, והוא כבד.

ניסיתי אתמול לקרוא את החדש של לאה איני. אני כל כך אוהבת את לאה איני. ניסיתי, ולא הצלחתי. לא מצליחה להתרכז במה שהוא מעבר לפשוט, אפילו פשטני. לא מורכב, בלי להטוטי לשון שאני יודעת להנות מהם כשאני יודעת להנות, עם עלילה קוהרנטית בלבד. אבל שיהיה מעניין, ולא פשטני מדי, לא מובן מאליו לחלוטין, בלי שגיאות לשוניות, דקדוקיות. שלא יכלול זוועות, שלא יהיו מותח מדי, כזה שאפשר לסגור בערב, אחרי עמוד וחצי, ולחזור למחרת בלי ששכחתי מה היה קודם.

התפשרתי על החדש של אגתה כריסטי (התרגום החדש).

מצב קריאה – בסיסי למדי.

מבטיחה לעצמי לחזור לאיני ברגע שאוכל להבין משהו מעבר למשפטים לא מורכבים.

אתמול בערב נכחתי בעצרת בככר החטופים. בעיקר ישבתי באוהל שלנו, של אנשי נחל עוז. פחות התחברתי לסיסמאות, לצעקות במיקרופון (עצה לאוחזים במיקרופון: יש לכם מערכת הגברה, אין צורך לצעוק). רק בני המשפחות נגעו ללבי, כל השאר פחות.

אני לא מצליחה לתפוס איך ניתן כך להפקיר את החטופים והחטופות. 36 ימים שאנשים ונשים מבוגרים, צעירים וילדים נמצאים במקום שאינו ידוע, אין יודע מה מצבם הבריאותי ובכלל, האם הם רואים אור שמש? האם הם אוכלים מספיק?

כאן, מסביב החיים ממשיכים, הפאב המקומי פתוח בכל יום, וכל מיני צעירים וצעירות חוגגים, שרים "היום יום הולדת" לכל מיני חוגגים וחוגגות.

ואני רק בוכה.

13.11.2023

אתמול בערב, כשחזרתי מביקור אצל הנכדים, חזרו שוב המחשבות על מה שנעשה בנו, בחלק מאתנו. גם המידע המועט שהגיע ומגיע אלי, מספיק כדי לזעזע את כל נימי נפשי.

לא ידעתי שקיים כזה רוע. לא ידעתי שיכול להיות כזה רוע בבני אדם. שאפשר, בשם איזושהי אידאולוגיה או דת להפוך בני אדם מקבוצה אחרת, מדת אחרת, ממוצא אחר, לאנשים שאפשר לעולל להם דברים איומים ונוראיים.

המחשבה הזו כל כך מייאשת.

עד אין גבול.

כי באמת שאין תוחלת ותקווה, אם ישנם בני אדם שכך נוהגים בבני אדם אחרים.

בכלל.

14.11.2023

אתמול בערב התקיים מופע ראשון של מיקי גבריאלוב (הערב התקיים השני) במועדון "שבלול". מופע שכל ההכנסות ממנו – תרומה לקיבוץ נחל עוז. מסתבר שמועדון "שבלול" מקדיש כבר כמה וכמה ערבי מופעים כאלה לקיבוצים השונים שנפגעו ופונו בשבעה באוקטובר.

וזה יפה ומחמם לב, עד בלי די. ואין  מספיק מלים להודות לאנשים הטובים העושים לטובת העקורים והמפונים והנפגעים.

ישבנו שם, בלב ולב, ולא לגמרי הצלחנו לשמוח. ולוואי וייסלח לנו. שאר הקהל, בכל אופן, נהנה עד מאד.

לפני כן ישבתי, שוב, באוהל שלנו בככר החטופים. והלב נקרע שוב, ושוב, ושוב.

היום היה יום טוב יותר. קצת.

היתה לי חזרה, ותיכף יהיה קונצרט.

ירד גשם, ואפילו קשת יצאה.

אולי. אולי ההבטחה עוד קיימת.

אולי.

17.11.2023

עברו כמה ימים ולא היה בי צורך לכתוב. נעתי בין עיסוקים שמילאו את זמני והותירו פחות זמן למחשבות.

התמכרתי לתחושה הטובה שהמוזיקה מביאה לחיי, ובימים שאחרי החזרה, המשכתי עוד לצוף על אדי ההרגשה הטובה.

ולרגע אפשר היה לחשוב שהנתיב קדימה ולמעלה סלול, ואין יותר מהמורות.

אלא שהמציאות יש לה דרכים משלה להזכיר, שלא באמת השתנה דבר, ושאני עדיין בהווה מתמשך. מאז השבעה באוקטובר. אולי יצאתי מהממ"ד, אבל האינסטינקט הראשוני, ההישרדותי, עדיין מכתיב כמעט כל צעד. מין חיים בשני מימדים – זה האמיתי והפאסדה.

כל מידע שמגיע, כמעט בעקיפין מערער עוד משהו בנפשי. וצריך לחזור לתרגילי הנשמה והנשימה: תנשמי! את חיה! לא אונה לך רע. רע שנראה לעין בכל אופן.

אז צריך לזייף מחשבה אחת טובה, או יותר. לנשום עמוק, ולהמשיך to fake it, till I make it, ולקוות, או לנסות לקוות, שאפשר לקום ולהמשיך ללכת.

יש ימים שזה נראה בלתי אפשרי.

19.11.2023

שוב במשמר העמק, מאז יום ששי בצהריים.

שוב הזמן עובר לאיטו.

אתמול בבוקר נח ערפל על משמר העמק, ולרגע אפשר היה לשכוח את הכאן והעכשיו.

לרגע.

ככל שאני מנסה להתרחק מן החדשות, יש בהן שמצליחות להסתנן מעבר לחומה שהקמתי. אמי שצופה בחדשות בחדרנו המשותף, בקול רם למדי, הס מלבקש ווליום נמוך יותר, יכולה אף להמשיך לצפות גם אם כיביתי את האור ועצמתי עיני, או לצאת מן החדר ולהשאיר את הטלוויזיה דולקת.

ואז מסתננות החדשות ומבעתות את חלומותי.

היום גשם. שוטף.

נסענו לבית הקברות היפה של קבוצת כנרת, מקום מנוחתו האחרונה של שליימה רון. אזכרה וגילוי מצבה.

שליימה שהיה שכן שלנו בבית י"ג ושם התרקם הרומן שלו עם חנה'לה, והיו יחד עד יום מותו. היום נפרדתי ממנו. לתמיד.

ובין ההספדים נאמר גם כי איזה מזל היה לו, שמת ולא ידע את גודל השבר שנשברנו כולנו.

22.11.2023

שוב בבית. בתל אביב. שוב דיסאוריינטציה קלה כשהתעוררתי, קצרה הפעם, עד שהבנתי שאכן, אני בבית.

אתמול היה יום כאוטי שהחל בנסיעה ממשמר העמק לתל אביב. הפקקים חזרו. ולא, אין שום תחושה של נורמליות.

בבית פרקתי את התיק הכבד, וכל חפץ ובגד הונחו במקומם.

בערב – קונצרט למפונים מנתיב העשרה וזיקים במלון כרמים. יפה, נקי, מריח כמו מלון. ונראה שאין הבדל בין מפונים בכל המקומות. מחפשים איך למלא את הזמן הנמשך ונמשך.

ואני  – קונצרט ראשון שלי עם זמרי קולגיום. התרוממות נפש.

כן, למוזיקה יש כוחות שכאלה עלי.

הבוקר כבר קמתי מוקדם ויצאתי לצעידה בפארק. Fake it till you make it. לפחות לשוות לחיים מראה של נורמליות.

בערב הלכתי לככר החטופים והחטופות; האוהל שהיה לנו עד הסופה עף ברוח, ועכשיו רק חבלים מסמנים את המתחם, מעגל כסאות ושולחן. מה שלא מפריע לא.נשים לעבור בין הכסאות לבין היושבים והיושבות, להעמיד מערכת הגברה, כי תיכף איזו רבנית תעשה טקס הפרשת חלה בקולי קולות, מה שיהווה הסימן עבורי לפרוש בעצמי, כי רעש ואני לא הולכות יחד, וכל בקשותי להחלשת עוצמת הקול נתקלו בהנהונים מבינים, אך בלתי נענים.

אז פרשתי.

בכלל נהיה שם, לטעמי, קצת קרקס של כל מיני מבקשי תשומת לב, כולל אולפני שידור חי.

מצד אחד תשומת הלב נפלאה, מצד שני, קצת שקט לא יזיק לאף אחד מאתנו. בעיקר לאף אחת.

ומחר נדע מי חזר ומי לא, והלב נקרע כבר מעכשיו, על החוזרים והנשארים, ועל אלה שלא.

ועל מה שנהייה מאתנו, ועל מה שיהיה.

23.11.2023

היתה לי איזו מחשבה לשתוק מעט הערב; משום שאתמול כבר פרסמתי מה שפרסמתי, ולא באמת צריך בכל יום…

אבל צריך.

צריך כי יש מי שעדיין לא הפנימו שלא כל שאלה היא לגיטימית, ולא כל משפט צריך להאמר, לא באוזני אלה ששכלו בני משפחה או חברים, או מי שיש להם בני משפחה או חברים חטופים, או מי שהיה שם ושרד כדי לספר. הייתי שם, בשבת הארורה. יצאתי שלמה בגוף. לא בנפש. אל תספרו לי שמועות ונבואות זעם, אל תספרו לי פרטי פרטים של כל הזוועות. גם לא של חלק. אני לא מסוגלת להכיל. אני נלחמת, כל יום מחדש, כדי לקום ולהתנהג "כרגיל" ככל שניתן, לצאת מן הבית ולחזור. לנהל איזה סדר יום, ככל שניתן בהווה הכאוטי הזה. וכדי לעשות את אלה אני צריכה להיות מסוגלת לאחוז באיזושהי תקווה. כל סיפור, כל שמועה מונעים ממני (ואני מניחה שאני לא לבד) להתקדם לאנשהו, ורק גורמים לי לשקוע עוד ועוד בתוך השחור.

ועוד משהו; הככר אוספת אליה הרבה מאד אנשים שבאים לחזק, לומר מלה טובה, לשבת קצת אתנו, וללכת הלאה. ויש מי שבאים לרומם ולפאר את עצמם ונדיבותם ולכפות על סביבתם את "גדולתם" ונדיבות לבם. כך זו שאתמול פתחה שולחן להפרשת חלה, והכריזה ברמקול, בקולי קולות על מאות הקילוגרמים של הקמח והמלח והשד יודע מה שתרמה, וגרמה לי לברוח משם, כי אין לי עניין בהפרשות חלה (שתפריש בבית) ורעשים מוגזמים עושים לי רע. או זה שהיה מוכרח להביא בידורית לככר היום, ולשיר (ולזייף), יחד עם הנשים המאמינות עם הגיטרה שהצטרפו בהתלהבות רבה. עד שביקשתי שישירו בלי הגברה, ואז נדם קולו, אך לא קולן והשמחה הרבה ומחיאות הכפיים.

ואנחנו שם לא כל כך שמחים. אנחנו שם כי אנחנו מקווים שיחזרו כבר.

אולי כדאי קצת להנמיך את להבות השמחה וההילולה, וההאדרה העצמית.

אולי.

25.11.2023

"תחשוב – ילדה בת ארבע בלי הורים"; משפט ששמעתי מפי ילד אחד  בשיחה עם חבריו, היום, בפינה של חצר בית הספר (כן, אני יודעת ששבת היום. מגרשי הספורט בבתי הספר פתוחים תמיד.) וחשבתי פתאום מה מבעת את שנתם של נערים צעירים, על סף הבגרות? על מה חולמים ילדים שהוריהם טרופי שינה, מהסים שיחם בכל פעם שהילדים מתקרבים. אבל הם שומעים. שומעים ויודעים, ומתארים לעצמם, איך זה לשבת יום ועוד יום ועוד יום, מוחבא מן העולם, עם אנשים שאינם דוברים את שפתך. אולי ראית את הוריך נלקחים בשבי, או נרצחים.

ילדים צריכים חלומות אחרים, דמיונות אחרים.

אני חלמתי שהגעתי לככר, לאוהל שלנו, המחודש, והככר ריקה. הם תיכף יגיעו  חשבתי, בארבע צריכים להגיע.

אלמה לא חזרה אתמול. גם צחי, שבתו מתה בידיו, לא חזר ועמרי, שנלקח יחד עם צחי  ואלה ודפנה, שאביהן וזוגתו ובנה אינם עוד בין החיים.

האם הם יודעים איזה יום היום? הם רואים אור שמש?

מתי הם יחזרו?

ומה מצבם?

ולאן?

אתמול הייתי שוב בככר. האוהל שלנו, של קהילת נחל עוז, הוקם מחדש. אפילו קבלת שבת היתה לנו, עם הרבה של שער הנגב שבאה במיוחד. עכשיו היא צריכה לנדוד בין מחנות העקורים בכל רחבי הארץ, כדי לבקר את הקהילה המורחבת – שער הנגב.

בערב שוב בככר. שוב באוהל.

30.11.2023

יומן מלחמה – אוקטובר 2023, שכבר כולל את חודש נובמבר, יכלול ממחר גם את חודש דצמבר, ולא ידוע מתי ואם ואיך יסתיים כל הכאוס הזה.

יש אנשים ויש נשים שמצהירות ומצהירים שהם מחכים לחטוף זה או אחר, ולא ישנים בלילה עד שזה או זו יחזרו. לא משום שהם קרובים אליהם בדרך זו או אחרת, אלא מפני שהם חמודים, או יפים או ילדים שהלב יוצא אליהם. ולבי קצת נצבט, כי החטופים "שלי", אלה שאינם תינוקות או ילדות יפות, או ילדים מקסימים, לא זוכים לאותן התפילות והייחולים. ואני רוצה שכולם יחזרו, כולם. עד האחרון שבהם. נשים וגברים, צעירים וזקנים, ילדים וילדות. כולם. גם אלה "שלי", שנחטפו מן הבתים בנחל עוז, שאולי כשנלקחו הספיק להם, למפלצות בדמות אדם, וכך לא הגיעו גם אלי, אלינו.

ואני רוצה לבקש שאנשים שאיני מכירה כלל, וגם אנשים שכן, תייחלו לשובם של כולם. לכל אחד ואחת יש מי שמחכה לו או לה. גם אני מחכה.

כולם צריכים לחזור,

עכשיו