שתיים דובים – מאיר שלו

שתיים דוביםכמעט כמעט נאלצתי לנטוש את הספר ממש לקראת סופו, כשפתאום, מול עמוד 312, הופיע עמוד 336 במהופך; וחמישי בלילה, אי אפשר לרוץ לחנות ולהחליף, וגם כל הספר מלא בסימניות, כדי שאוכל לחזור ולצטט ממנו כשאני כותבת ביקורת.. מזל. מזל גדול שרק התהפכו להם כמה דפים (מעמוד 313 ועד עמוד 336) ואפשר היה לקרוא במהופך מבלי להחמיץ דבר.

אבל לבי החסיר פעימה בכל זאת.

 רותה תבורי (בעצם, שמה רות – על שם הסבתא – תבורי, אבל כשאומרים את זה מהר שומעים רותה בורי, אז קוראים לה רותה; תמיד קראו לה רותה) נכדתו של זאב, אחותו של דוביק (על שם דוב, אחיו של סבא זאב, אמו של נטע המת, אשתו של איתן, בעלה הראשון ובעלה השני:

 "אישי, בעלי הראשון, הזהוב והדק, הסתלק ואיננו. בעל שני – לבן ועבה ואחר – בא תחתיו. עוביו כולו כוח. לובנו לובן מוות. עין השמש לא משזפת אותו, עיני האדם לא שוזפות." (עמ' 20)

רותה תבורי היא המספרת. יש סיפורים שהיא מספרת לורדה, אקדמאית העורכת מחקר ב"סוגיות מגדריות במושבות הברון". רותה שונאת את המלה "מִגדר", טוענת שהנסיון למצוא מלה בעברית שתהיה דומה ל"ג'נדר" שמה את הנשים מאחורי גדר, כמו פרות.

 יש סיפורים שרותה כותבת:

 "אני כותבת כי יש סיפורים שעדיף לכתוב מלספר, כי לא נעים להרגיש את המילים שלהם בתוך הפה. במקום שיהיו כמו עקרבים ונדלים על הלשון, עדיף שיזחלו על הנייר ויטפטפו את הרעל שלהם עליו." (עמ' 36)

 יש סיפורים שרותה כתבה לבנה לפני שמת, ואחרי שמת – ועל הסיפורים הללו אמר מאיר שלו בראיון, כי בהוצאה לאור התלוננו ש"בזבז" להם שלושה ספרים. ואנחנו הרווחנו (וגם נוכל להקריאם לילדים ולנכדים מתוך הספר הזה, רק לא ניתן להם לקרוא בעצמם, כי הספר הזה בהחלט לא לילדים!).

 שלושה זמנים שזורים בסיפוריה של רותה – זמן עבר עבר, עברו של סבא זאב, נישואיו לסבתא רות, הקמת ביתם במושבה, שלושת האנשים שהתאבדו בה ב- 1930; בעצם, שניים התאבדו ואחד נרצח, אבל מותו הוסווה כהתאבדות, אם כי כל הסביבה הקרובה ידעה בדיוק מה היה. וכל התקופה ההיא, וכל התולדות:

 "… מונח מצחיק, תולדות היישוב האלה שלך. אולי את לא יודעת אבל תולדות בעברית זה בסך הכל לידות. כשכתוב בתנ"ך אלה תולדות מישהו, זה לא בהכרח הביוגרפיה שלו. בדרך כלל זאת רשימה של אנשים שהולידו והולידו והולידו, זה הוליד את זה וזה הוליד את זה וזה הוליד את ההוא, כי זה מה שבאמת חשוב ולא כל האנו באנו ארצה… זה מה שבאמת חשוב: שמות, לידות, מיתות." (עמ' 47)

וישנו העבר הקרוב – עברם של רותה ואיתן (וברקע גם קצת של דוביק, אחיה, ודליה, גיסתה, שניהם שכנים לנחלה). סיפור אהבה שלא מוצאים כאלה בכל יום, אהבה כזו שמעוררת את בלוטות הקנאה כמעט, את ה"לו היה לי אחד כזה…":

 "..אבל אז, בפעם הראשונה שלנו, של איתן ושלי, כשהתמלאתי בו, ידעתי שלזה בדיוק הגוף שלי חיכה ושעם זה הוא רוצה להישאר." (עמ' 75)

 איתן שהוא בדיוק מתאים, שהוא בעצם "שידוך" של האח הגדול, של דוביק, שאהב אותו, את איתן, כמו שגברים יודעים, לפעמים, לאהוב גברים אחרים, בחברות נדירה ביותר:

 "..מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חברוּת עמוקה, חברים אמתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס אצלם הכל." (עמ' 91)

 ומתוך האהבה הזו, של רותה ואיתן נולד נטע שהספיק לחיות רק שנים מעט ולמות בגיל שש ומשהו, ולהשאיר שני הורים אבודים, אבלים, אשמים (גם אם הם לא). מוות שהפך את הביחד שלהם ל"לחוד", לעבודת פרך ומאסר עולם בתוך הכאב.

 "ככה זה עם הורים. אפילו כשהם הורים של חייל שנפל, ויש רשימה שלמה של מפקדים ופוליטיקאים שאפשר להאשים – אפילו אז הם מאשימים את עצמם. הלא אשמים אנחנו. תמיד. גם אם אנחנו בעבודה ונהג שיכור עלה על המדרכה ודרס את הילד בדרך בחזרה מבית ספר, אנחנו אשמים. ואם רופא שלח אותו הביתה עם אבחנה לא נכונה, אנחנו אשמים. ואפילו אם ברק יכה אותו מהשמים, גם אז אנחנו אשמים, כי למה הברק פגע בו ולא בנו? הרי בשביל זה אנחנו קיימים." (עמ' 95)

 ויש ההווה – מותו של סבא זאב והאירועים הקורים בעקבותיו של המוות הזה, הסודות הנוראיים שמתגלים, והכאב הנורא הכרוך בגילוי הזה (כאב אפילו אצל הקורא/ת, שכבר נתקל/ה בסודות אפלים במקומות אחרים, בספרים אחרים ובחיים בכלל).

 וכך שזורים להם הסיפורים האחד בשני ובשלישי וחוזר חלילה, ויחד איתם ובתוכם אהבתו הגדולה של הסופר לשפה העברית – איך הוא מתעלס עמה באהבים לעיני כל, והעיניים "בולעות" בתאווה ואינן אומרות די.

 למשל:

 "… איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה, מצאנו אותו. זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן." (עמ' 152)

  ועוד אהבה רבה לו לסופר לצמחים (אחרי הספר הזה כבר אין בי כל אהדה לאורכידאות, בכלל) המקומיים, ולציפורים, לשבילים הנסתרים, לרכסי ההרים, לטבע בכלל…

וסלחנות רבה לחולשותיהם של אנשים, ואהבה רבה לאנשים, למרות המעשים הנוראיים שהם עושים לפעמים, והסודות שהם שומרים ומכסים. חוץ מסלחנות לטפשות ולצדקנות:

 "פתאום הרגשתי עייפה מאוד. טמטום מעייף אותי, וכשאני רואה ושומעת מטומטם או מטומטמת אני מזהה אותם בקלות. לא מעט כאלה גדלים אצלי בכיתה ואני יודעת מה יֵצא מהם עוד לפני שהם עצמם יודעים. וגם הצדק המוחלט מעייף אותי, מאוד מעייף. כמעט כמו האנשים שמאמינים בו." (עמ' 256)

 ואהבה לאבנים ולסלעים:

 "… סיפורים על אבנים הם הכי תולדות היישוב שתולדות היישוב יכולות להיות. אבני פינה, אבני ראשָה, אבני מיל, קלע, גזית, גוויל, מצבה, אבנים גדולות מהשמים, אבנים ששמים מתחת לראש וחולמים חלומות." (עמ' 134)

אם אפשר ומותר לדרג, הרי שאני חושבת שזה הטוב בספריו של שלו.

מומלץ ביותר

  שתיים דובים – מאיר שלו. הוצאת "עם עובד" (369 עמודים)

 (פורסם ב – 11 ביולי, 2013 בפורום הספרים של YNET)

 ועוד משפטים שאהבתי:

"..תתבגרו כבר, בנות. אתן כבר גדולות. אלה החיים שלכן. קחו אחריות. אמא שלי ושל דוביק היתה יותר גרועה. עזבה אותנו כשהיינו ילדים, שמה אותנו אצל החותן שלה ונסעה לאמריקה, אז אני מייללת? להפך. אני מסתכלת על זה בצורה חיובית: יש לך חרא של אמא? תלמדי ממנה מה לא להיות." (עמ' 123)

 "… סבא זאב אמר שרק במושבים ובקיבוצים חושבים שלזבל פרות יש ריח טוב ואף שרים לו שירי הלל: אצלנו במושבה גדלו איכרים אמתיים והם יודעים את האמת – כל חרא מסריח, גם אם הוא זבל של עגלים סוציאליסטיים ושל פרות ציוניות." (עמ' 171)

ועל שם הספר:

כג וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ.  כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.  כה וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן.

(מלכים ב' – ב')

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *