הַזָּרָה – אלישבע גרינבאום (1965 – 2004) – פוסט אורח

 הַזָּרָה

מֵאָז שֶׁלָּמַדְתִּי לַשְּׂרוֹךְ אֶת נַעֲלַי
אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחֲרֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.

פַּעַם אֲפִלּוּ הִגַּעְתִּי מְאֹד קָרוֹב אֵלָיו.

שִׂחַקְנוּ בְּיַחַד. מַחֲבוֹאִים, תּוֹפֶסֶת,
בְּרִידְג', כָּל מִינֵי מִשְׂחֲקֵי זוּגוֹת.
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה שְׂכוּרָה.
יֵשׁ לִי תְּמוּנוֹת מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה.
הַטִּיּוּל לִירוּשָׁלַיִם. שְׁקִיעָה. גְּרוּטָאוֹת שֶׁל תַּשַׁ"ח,
מַחֲזִיקִים יָדַיִם.
זֹאת הָיְתָה תְּקוּפָה.
מְקָרֵר הָיָה מָקוֹם מָלֵא אֶפְשָׁרֻיּוֹת.
יֶלֶד הָיָה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹלִיד.

אֲבָל הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִתְרַחֵק
כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִקָּרוֹב.
בְּלִי לָשִׂים לֵב הָפַכְתִּי שְׁקוּפָה
כְּעַמּוּד חַשְׁמַל.
הוּא עוֹבֵר מַמָּשׁ לְיָדִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.
לְמָשָׁל, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מֵהַשּׁוּק, בַּיּוֹם שִׁשִּׁי.
שְׁתִי יָדַיִם שׁוֹנוֹת מַחְזִיקוֹת סַל אֶחָד,
עָמוּס עַגְבָנִיּוֹת מַשְׁפְּרִיצוֹת זְרָעִים.
נוֹגְעִים, לֹא נוֹגְעִים, מַזִּיעִים.

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ בַּמִּלּוֹן
כְּדֵי לְהָבִין.

עַכְשָׁו הוּא גָּר מַמָּשׁ מָתַחְתִּי.
מִלְמוּלֵי חַמְסִין עוֹלִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת.
בְּלִיל מִלִּים. בְּכִי שֶׁל תִּינוֹק.
אֲנִי מַקְשִׁיבָה. אֲנִי אֲפִלּוּ יְכוֹלָה
לְהָרִיחַ חֲבִיתָה.
וְלַחְשֹׁב שֶׁפַּעַם הַיָּרֵחַ הָיָה דֻּגְמָה
לְמָקוֹם רָחוֹק.

 

 אלישבע גרינבאום  (1965 – 2004)

 מתוך האנתולוגיה "שירים באורמלא" הוצאת "עם עובד" (2002)

שפע מן הדבר שהוא ההפך מניכור  –  טובי לין קמנץ

היום בעידן ה"סלפי", כבר לא צריך להרהר בשאלה מתי שווה להזיז את העינית של המצלמה ופשוט להיות. אפשר למעשה לחיות בתוכה, להתמזג לתוך הנייד בלי שעצם גלויה לעין חוצצת בין המצלם למצולם. להשאיר את עצמך שַם בפרופיל דיגיטלי לפחות עד הופעת הטכנולוגיה הבאה. הטקסט הזה שייך למקום אחר. למקום בו פעולות כמו מיזוג ונפרדות אינן מובנות מאליהן, אלא מהוות  שאלות הדורשות מענה פנימי לפני הכל. מענה נפשי.

עניינו של שיר זה בחקירה, והוא פותח לכאורה,זווית להתבוננות על מושא המחקר שלו, "המין האנושי". אלא שהדגש בו אינו על מה שנראה בשדה המחקר, קרי, הנושא, – אלא המיקום ממנו ניבט אותו הנוף, במקרה זה הנוף האנושי. זהו שיר המדבר על נקודת התצפית המרוחקת של המשורר החוקר, נוכח ההזרה המובנית בו, בהיותו האדריכל של בתי השיר. הלכה למעשה, אין אמירה אחת פוזיטיבית המתארת את המין האנושי כהווייתו אלא רק פירוט בדבר מידת הקרבה אליו כתצפיתן.

לכאורה, המתבונן ניחן בכל הדרוש בכדי להיות חלק בעצמו ממושא ההתבוננות בהיותו כחלק משדה המחקר שלו. כמו שאר בני מין האנושי למדה לשרוך נעלים. "פעם אפילו הגעתי מאוד קרוב אליו" היא מוסיפה לקרבה. אלא שאמירה זו מקפלת בתוכה דווקא את הגבול המוחשי החוצץ בינה לבין שדה המחקר שלה. משיכולה רק להתקרב אליו אך לא להיטמע בו. באופן דומה, פעולת   הלמידה איך לשרוך נעליים אינה אלא רפרנס בשיר לנקודת זמן בהסטוריה הפרטית של הדוברת כצופה, – ראשית המחקר.

המשוררת חוקרת בו בלי דבר מן הוודאות המאפיינת את זה ששייך לקולקטיב הזה, ללא הבטחון והידע השמור לבני מין זה. כך, ההזרה או ההיפרדות כנקודת תצפית על הקולקטיב המאכלס בתוכו את הפרט הדובר, הופכת חיונית באופן פרדוכסלי, לצורך ביותו.

"אבל הייתי צריכה להתרחק / כדי לראות אותו מקרוב".

מכאן הקורא מבין, שההרחקה של הכותבת היא אמנם מודעת, אך איננה פרי של בחירה אלא אילוץ, גזרה שיש להשלים עימה כדי לראות. וזאת, חרף המשיכה העזה, והרצון להתקרב בדרכים שונות במגוון נסיונות אופרטיביים. ניסיונות שכשלו בסופו של דבר:

שחַקְנוּ בְּיַחַד. מַחֲבוֹאִים, תּוֹפֶסֶת,
בְּרִידְג', כָּל מִינֵי מִשְׂחֲקֵי זוּגוֹת.
גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה שְׂכוּרָה.
יֵשׁ לִי תְּמוּנוֹת מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה.

יתרה מזאת, כמו בכל פרידה מזמן, מקום ומחוויות, נותרו רק ה"תמונות מאותה תקופה". מקום שאין בו ממש,אלא חפץ המגלם את תאריך התפוגה של החוויה ההיא בהיותה מהעבר. והעבר מונצח ככזה, קרי, כחפץ, כתמונה מוחשית המסמלת את היפוכה, את בר החלוף.

ההיפרדות או המרחק אינו רק במיקום החיצוני של נקודת התצפית מהקולקטיב אלא גם בשפה, וביכולת לתקשר.

יֵשׁ מִלִּים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ בַּמִּלּוֹן
כְּדֵי לְהָבִין.

מפליא איפה שיש מילון משותף שבו ההגדרות של מילות השפה והפרשנות שלהן מוסכמת ("בליל מילים בכי של תינוק"). והרי אפילו כאשר המרחק הפעור מצטמצם לכאורה ו"עכשיו הוא גר ממש מתחתיי" מסיימת המשוררת עם השורה הפרדוכסלית והאירונית:

וְלַחְשֹׁב שֶׁפַּעַם הַיָּרֵחַ הָיָה דֻּגְמָה
לְמָקוֹם רָחוֹק.

 

כלומר לשיטתה, אפילו הירח קרוב יותר מהמין האנושי שחי ובועט מתחתייה. לכאורה, אמירה טרגית. אלא שלאורך כל הטקסט, ניכרת גם תשתית המצביעה על ההנאה הצרופה בחקירה עצמה, גם ללא השייכות למושא המחקר. הנאה שטמונה בוויטאליות של השורות:

הוּא עוֹבֵר מַמָּשׁ לְיָדִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי.
לְמָשָׁל, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מֵהַשּׁוּק, בַּיּוֹם שִׁשִּׁי.
שְׁתִי יָדַיִם שׁוֹנוֹת מַחְזִיקוֹת סַל אֶחָד,
עָמוּס עַגְבָנִיּוֹת מַשְׁפְּרִיצוֹת זְרָעִים.
נוֹגְעִים, לֹא נוֹגְעִים, מַזִּיעִים.

הנאה זו הופכת את הסיומת של השיר לאמירה שאיננה בדידות טהורה, כפי שאולי אפשר לקרוא בין השורות. אלא אמירה מפוקחת של אדם, הניחן בכושר ההתבוננות שאיננה אפשרית אלמלא ההתמקמות בעמדת התצפית, מרוחקת ככל שתהיה.

לסיום, אם משורר הוא האדריכל של בתי השיר כאמור לעיל, הרי שחומרי הבניין הינם בגופו, בחוויותיו, בתנועתו בנוף של המין האנושי. כי אז, איך יוכל לבנות ביתו בהלימה הכובלת הזו בין חומר הגלם למוצר הסופי, כשהוא וביתו אחד הם? כמו לתכנן מלחמה עם מפה אחד על אחד, הדבר בלתי ניתן.

שיר זה שנכתב לפני יותר מעשור, (הוא פורסם לראשונה בספרה "עורף האור" הוצאת הליקון שנת 2000) מאפשר התבוננות מעניינת על עצם ההתבוננות, ומזמין בראיה רפלקסיבית שאלה בדבר מידת הנפרדות הנדרשת, מידת ההזרה לשם גזירת אמיתה שירית מ"עולם המציאות" ועיצובה לתוך טקסט.

 בפרספקטיבה עכשווית נדמה, כי דווקא בגלל היכולת הטכנית הקיימת היום ליוצר להתמזג עם המדיום בעת היצירה, למשל, לכתוב שירים שמתאימים למדיום קצר של מסרון, או סטטוס בפייס, ולהיות שם כייצוג של עצמו, כזהות ארעית (כ – (FACE, ההרחקה מובנית בתוך התצורה. השיר עצמו הוא תמונה ברת חלוף ברצף מתמשך של פוסטים, פרסומות וכתבות המשך של אירוע מתפרץ. קריאה של שיר זה היום מעוררת געגועים לזמן בו נדרשה הזרה יזומה לשם אמירה שירית, משהיה בנמצא מן הדבר, שהוא ההפך מניכור. ובשפע.

Share

תגובה אחת בנושא “הַזָּרָה – אלישבע גרינבאום (1965 – 2004) – פוסט אורח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *