הקורא ברכבת של 6:27 – ז'אן-פול דידיֶלורֶן

הקורא ברכבת"'..אני אוהב ספרים, גם אם אני מבלה את רוב זמני בהשמדתם. הרכוש היחיד שיש לי זה דג זהב בשם רוז'ה דה ליל, והחברים היחידים שלי הם קטוע-רגליים שמעביר את חייו בחיפוש אחר הרגליים שלו, וחרזן שיודע לדבר רק באלכסנדרינים. ..'" (עמ' 132)

לוּקיון מֶץ (שם מאד לא שגרתי), איש שקוף כמעט. צעיר למדי, אי-שם בשנות השלושים לחייו, שיש לו עבודה איומה ונוראה, שהוא שונא ומתעב: גריסת ספרים. ולא סתם גריסה; שימוש במפלצת רבת להבים, ומתזי מים, ההופכת ספרים לעיסה אפורה. מפלצת שפעם אף גרסה את שתי רגליו של עמיתו לעבודה, משום שהשתחררה כך פתאום, ושתי הרגליים נוספו לעיסה אחת, ממנה יוצרו ספרים מנייר ממוחזר, ואותו חבר, ג'וזפה, עוסק מאז בנסיון למצוא את כל העותקים שנשארו מן הספר הזה, כמו למצוא את רגליו בחזרה.

יש לו בוס מרושע, ללוקיון מץ, שנהנה הנאה סדיסטית כמעט מגריסת הספרים, ומתיחס אליהם רק כאל חומר גלם בסחורה שהוא אמרו לספק. ויש עוד מתלמד צעיר, אף הוא מרושע לא פחות, המחכה ליום שיוּתַר אף לו ללחוץ על הכפתורים ולהפעיל את המפלצת.

".. לא להשאיר עקבות. זה היה אחד הקיבעונות של פליקס קובַלסקִי. ערב אחר ערב דאג הבוס שזירת הפשע תנוקה ותישאר ללא רבב. פשע שבוצע שוב ושוב, בלי סוף, כל ימות השנה, חוץ מאשר בסופי שבוע וחגים." (עמ' 18)

ורק נחמה אחת, קטנה, יש לו ללוקיון מץ; הדפים הבודדים שהוא מוצא, בסופו של כל יום, עם ניקוי המפלצת. עשרה דפים, לערך, שלא נגרסו, שנצמדו, כמו חיות קטנות, לאיזו דופן, והוא אוסף אותם אליו באהבה גדולה וברחמים.

".. שם, בתוך בטן הפלדה החמה עדיין, נמצא היבול היומי שלו. כעשרה דפים חיכו לו, תמיד באותו מקום, המקום היחיד שמחוץ לטווח סילוני המתזים, בין מחיצת הפלדה וזרוע הקיבוע של ציר הסכינים האחרון. דפים בודדים שהועפו בזרם האוויר מטה, במורד הדופן הנוטפת מים, ונתקעו בסינר המתכת שבלם את ההחלקה והציל אותם. ג'וזפה קרא להם הניצולים. .." (עמ' 34)

את הדפים הללו הוא מייבש, בדרכו לביתו, ובדרכו לעבודה, למחרת בבוקר, ברכבת של 6:27, הוא פותח את הדפים הללו, כל אחד מספר אחר, כל אחד בעניין אחר, ואין ראשית או סוף לסיפור שבכל אחד מהם, ומקריא, בקול רם, ליושבי הרכבת. אלה, קבועים כמוהו, הנוסעים לעבודתם, ממתינים בכל יום לפרקי היום, בקוצר רוח הם ממתינים, ואין הם מרשים כל הפרעה.

וכך חולפים הימים. בבוקר – קריאה בפני הקהל הלא מוכר, הנוסע עמו קבוע. אחר כך הפעלת המפלצת, הגורסת ובולסת ומגהקת ספרים ועוד ספרים ועוד ספרים. תקופות העומס מותירות צלקות בנפשו, והספרים המושמדים רודפים אותו בחלומותיו.

".. עונת הספרים החדשים של ספטמבר ותקופת השפע של הפרסים הספרותיים חלפו עברו מזמן, והיה צריך לפנות מקום, לרוקן את המדפים מכל הספרים שלא נמכרו. החדשים דחקו את הישנים החוצה, בעזרתו האדיבה של הבולדוזר. מבוקר עד ערב היו צריכים לשטח את הר הספרים הארור, שלא חדל להיערם על רצפת המפעל." (עמ' 58)

בצהריים הפסקה, ארוחה קלה עם השומר / שוער המפעל, אף הוא חובב ספרים, היחיד שהוא מוצא מזור בחברתו. ובערב הוא שב לביתו, לארוחה קלה נוספת ולחברתו של דג הזהב.

בסופי שבוע הוא מבקר לעתים את חברו קטוע הרגליים, ולאחרונה אף נקרא להופיע בקטעי קריאה בבית אבות אחד, ששתי נשים המתגוררות בו, מקפידות לנסוע בקביעות אף הן ברכבת של 6:27.

עד שיום אחד משהו אחד שנמצא ברכבת משנה את חייו.

לתמיד.

אולי.

 

עוד פנינה מקסימה, שבמקרה לגמרי החלטתי לקראה. ולא התחרטתי לרגע.

כדאי לכם מאד גם כן.

 

הקורא ברכבת של 6:27 – ז'אן-פול דידיֶלורֶן. תרגום: ניר רצ'קובסקי. הוצאת מודן. 134 עמודים

Le Lieseur du 6H27 – Jean-Paul Didierlaurent

 

לרכישה

לרכישה דיגיטלית

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *