אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו

מזמן מזמן, כשהייתי ילדה קטנה (או קצת פחות), ולא הייתי לגמרי מרוצה מהלימונים שהחיים חילקו לי (גם לא מהאגסים והתפוחים, ואפילו הסוכריות), דמיינתי לעצמי שאני בטח ילדה מאומצת, ושההורים שלי הם בכלל מלך ומלכה (או משהו כזה, כי המלכים והמלכות והנסיכים והנסיכות היחידים שהכרתי היו אלה שבספרים), שוודאי נחטפתי או נלקחתי בדרך זו או אחרת, ושהם מחפשים אותי ויום אחד ימצאו, ואז אהיה נסיכה חשובה, ולא רק ילדה אחת בבית הילדים בקיבוץ..

אז דמיינתי; ילדות (וגם ילדים) מדמיינות דברים. זו דרכו של עולם.

"בגיל שלוש-עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.
" (עמ' 7)

גבורת הספר "אמא של הים", המספרת בגוף ראשון, דווקא גדלה לבדה, מיוחסת משהו, אהובה ביותר על זוג הוריה. בלי אחים ואחיות (או בית ילדים), רק היא והם. ובגיל שלוש-עשרה נכנסה למכונית עם אביה, עם מזוודה ותיק והובאה לבית חדש, לאנשים שלא הכירה, איש ואשה שהיו אביה ואמה, ואחים ואחות אחת. בית מלא אנשים, ועני; עני הרבה יותר (כן, בניגוד לחלומות שלי, הורים אמיתיים יכולים להיות הרבה יותר עניים, פשוטים, בורים, מההורים המאמצים).

למה נמסרה?

למה נמסרה שוב?

לאן נעלמו ההורים המאמצים, שעד אז לא ידעה שאינם הוריה?

לרגע ניסתה להתנגד למהלך, התחננה, הבטיחה שתתנהג יפה, שאלה למה כבר לא אוהבים אותה, נעלה עצמה באוטו שהביא אותה. דבר לא עזר. הבית החדש, "האמיתי", הפך להיות הבית שלה.

ואז – ההסתגלות. חדר אחד לכל האחים והאחיות (כן, בגיל ההתבגרות, עם כל ההורמונים המתפרצים), אב ואם שאינם חוסכים שבטם (משאר הילדים. היא מוגנת). רעב תמידי, מחסור תמידי, בית ספר שבו הילדים האחרים מסתכלים עליה בזווית העין, מעניקים לה את הכינוי "המוחזרת".

והים. הים שהיה כה קרוב לביתה הקודם. החוף שכל עובדיו הכירו אותה בשמה, ואת הוריה. הים הזה הפך להיות רחוק. כזה שאי אפשר לצאת מהבית ולהגיע אליו בכמה דקות.

האם המאמצת ניתקה מגע.

היו לה שתי אמהות: אמא של הים ואמא של העיירה, ולא היתה לה אף אם אחת.

"… חזרתי ואמרתי את המילה אמא מאה פעם, עד שהיא איבדה כל משמעות והפכה רק לתנועה על השפתיים. נותרתי יתומה משתי אימהות חיות. אחת מסרה אותי כשחלב עדיין על שפתי, ואחת החזירה אותי בגיל שלוש-עשרה. הייתי בת להוֹרוֹת כוזבות ודוממות, רחוקות. לא ידעתי עוד ממי באתי. למעשה, עדיין אינני יודעת." (עמ' 139)

לימים, כשבגרה, ובמבט לאחור, יכולה היתה להבין, להתייחס במבט מפוקח לתולדות שתי המשפחות שלה. להבין, אבל הפגיעה ותחושת הנטישה לעולם לא עזבה אותה.

ספר לא עבה, לא גדול; צנום ומדויק. די-פייטרנטוניו מצליחה להעביר במילותיה המדודות עולם שלם וסיפור חיים שלם. ואי אפשר להניח את הספר מהיד.

כדאי מאד מאד.

 

אמא של הים – דונטלה די פייטרנטוניו. תרגום: יערית טאובר. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 206 עמודים

L’Arminuta – Donatella Di Pietrantonio

 

לרכישה (שימו לב: מחיר מוזל בחודש אוגוסט)

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *