בסוף הספר יש 32 ילדים מתים. איך מתו? למה? מי היו? הסיפור נפרש לאיטו לאורך 189 עמודים, שנדמים כהרבה יותר. אולי משום תחושת המחנק והכבדות השורה על הספר הזה כולו. ולא רק בגלל מזג האוויר הטרופי, הלח והמחניק, אלא משום שהקוראת יודעת, כבר מלכתחילה, שבסוף הספר תפגוש ב- 32 ילדים מתים.
הילדים הופיעו בסן כריסטובל במועד לא כל כך ידוע, אבל יום אחד היה ברור שהם שם. ילדי רחוב, נעים בחבורות, מלוכלכים, חוטפים מזון או ארנקים ונעלמים, מדברים ביניהם בשפה שאיש אינו מבין. לא ברור לתושבי סן כריסטובל מיהם, מאין הגיעו. ברור לכולם שהם נעלמים ביער הסבוך הסמוך.
סיפורם של הילדים מסופר בדיעבד, במרחק של יותר מעשרים שנים אחרי המאורעות שבסופם נשארו 32 ילדים מתים. המספר היה הממונה על הרווחה בעיר, והסיפור הוא סיפורו, לא פחות מסיפורם של הילדים.
יש ספרים שמונחים אצלי בגזרת ה"גילטי פלז'ר"; הם נמצאים שם לעיתות "מצוקה". אחרי שקראתי איזה ספר שנגע לנפשי בדרך זו או אחרת, לקח אותי למחוזות קשים או אפלים, או היה כרוך באיזשהו מאמץ, או, לחילופין, אחרי שניסיתי לקרוא איזה ספר ונסיונותי כשלו, ונטשתי, עם תחושה מסוימת של בזבוז זמן. ספרי הגזרה הזו מהווים ממתק לרגע, קלוריות ריקות אך מחממות לב, שיאבדו בישימון השכחה, אבל בזמן הקריאה היו מקור לא אכזב להנאה.
ודוק – רבים מן הספרים בגזרת הגילטי פלז'ר ריקניים מדי מכדי שאפשר יהיה להנות מהם באמת, ואז הם יותר גילטי-פחות פלז'ר, אבל מדי פעם מנצנץ לו איזה אחד, שהוא עדיין ריקני ונוסחתי, ובכל זאת, כשרון הכתיבה של הכותבת מעלה את דרגת ההנאה מן הספר.
כזהו "צעדים קטנים של אהבה". הסיפור, כאמור, נוסחתי. נערה פוגשת נער, נערה מתאהבת בנער, ובסוף, אחרי שגברו על כל הקשיים, הם צועדים באושר אל השקיעה (או משהו כזה). כך שלא ממש היו בספר הזה הרבה הפתעות. היו בו גם לא מעט רגעים שהסתכלתי רגע מן הצד ונאנחתי – כי כל הדברים הטובים שקורים בו לא היו יכולים לקרות למישהי ממעמד קצת או הרבה יותר נמוך, עם הרבה פחות משאבים. אבל היי – זה לא ספר על קשיים בלתי אפשריים, זה ספר שמטרתו, לגבי לפחות, להעניק לי רגעים קלים של הנאה ואסקפיזם.
כשהייתי בשנות הארבעים לחיי, או שמא אף קודם לכן, וכבר הייתי כך וכך שנים בשוק העבודה, ונכונו לי עוד כך וכך שנים עד שאצא לפנסיה (הרבה יותר מאשר יש לי כעת), חשבתי לי שנכון יהיה אם יוכלו אנשים ונשים לבחור אם לבלות כך וכך שנות פנסיה כאשר עוד כוחן במותניהן, ואחר כך ישובו לעבודה, "להחזיר" את הסכומים ש"בזבזו" לקופת החסכון הפנסיוני. כך יוכלו אנשים ונשים, בתקופה בה יש בהן עוד כח לכבוש הרים ויבשות, ימים ואגמים, ליהנות מכל אותן פעולות הירואיות, או מסוגי הנאות אחרים, וכשיגיעו לגיל שהתנועה קשה קצת יותר, וגם יצר הנדודים שוכך, יחזרו לעבוד ולהיות מועילות לחברה.
אפשרות אחרת, מסובכת קצת יותר (בוודאי בשוק הפנסיוני המקומי) היא לצאת לפנסיה מוקדמת, ובתנאי שחסכת מספיק כסף לכך.
נעדרים קרים הם אנשים שנעלמו, וכשנה וחצי לאחר העלמם מופסקות החקירות, והתיקים מועברים למדור אחר, בהמתנה למידע מודיעיני שיום אחד יגיע, אם יגיע ו"יעיר" את התיק. ומדי פעם בודקים שוב, באופן יזום, את התיק, בעיניים אחרות, לא של החוקרים הראשונים, אולי נעלם דבר מה מעיניהם, אולי עין אחרת תראה דברים אחרים.
כזה הוא מדור נ"ק במשטרה, הממוקם בצריף נפרד בחצר התחנה בירושלים. שירה, גיבורת הסיפור, מגיעה אל מדור נ"ק כחיילת, ומצטרפת אל צוות מצומצם הבודק באופן אקטיבי תיקים ישנים של נעדרים.
שיטת העבודה מוזרה במקצת: הצוות מתכנס, ואחד או אחת מארבעת אנשי הצוות בוחר פתק מתוך ערימת פתקים מקופלים ובהם שמות התיקים, נקבעת תקופה בת שבועיים או קצת יותר לבחינת התיק, חברי הצוות, ארבעה במספר, כולל המפקד, עוברים על התיק וקוראים את כל חומרי החקירה. במחצית הזמן שנקבע לסיכום החקירה מתכנס הצוות לסיכום ביניים ובחינת התגליות שהתגלו, אם התגלו. בהתאם, ממשיכים לבדוק בכיוונים מסוימים או לחפש כיוונים אחרים. בתום התקופה מתכנס הצוות שוב, בודקים אם יש סיבה לפתוח את התיק מחדש. אם כן, פונים אל צוות החקירה המקורי להשלמות חקירה, ואם לא, מעבירים את התיק חזרה לתיקייה, עד שיעלה בגורל שוב.
לפני קרוב לחמש שנים נטשתי את הספר הזה, די בתחילתו. הוא היה בעיני מייגע למדי, טרחני, ריבוי הפרטים שבו עייף אותי. בשנים שלאחר מכן, יצאו המשכיו של הספר הזה, ונאספו כולם , למעט האחרון בסדרה, על המדף, ממתינים לזמן שבו אחליט אם לקראם או לנטוש לתמיד. במשך השנים הללו, נאמר לי, לא מעט, כי כדאי לנסות בכל זאת, ואין צורך לקראם בסדר הופעתם, אלא אפשר לקרוא את השני, למשל, מבלי לקרוא את הראשון.
ואז באה המגיפה. בתחילתה קראתי כמו אחוזת אמוק, כי הערבים שפתאום התפנו, בלי קונצרטים וקולנוע, בלי מסעדות ובתי קפה, נדמו לי ארוכים ומשמימים מדי, כמעט מפחידים. ספרים היוו ארץ נודעת ומוכרת ונפלאה. ואף-על-פי-כן, עד עתה, עשרה חודשים לאחר שנסגרנו בבתינו, פחות או יותר, נפניתי אל הראשון שבין ספרי "המאבק שלי".
את וילקי קולינס פגשתי לראשונה לפני לא מעט שנים, כשקראתי את ספרו האשה בלבן. קראתי ונשביתי בקסמו. יכולת הסיפור, התעלומה, המסתורין. סיפור מפותל מן המאה ה- 19, ששפתו מתכתבת עם סופרים אחרים בני התקופה. סיפור הנושא את הקוראת אל מקומות אחרים וזמנים אחרים.
גם בנובלה אשת החלום חוזר המסתורין הקולינסי למרכז הסיפור, והפעם – איש פשוט, סייס במקצועו, שאחת לשנה, ביום ובשעת הולדתו מבעת אותו חלום ובמרכזו אשה אחת, לבושה בלבן, המניפה סכין מעל מיטתו ומנסה להרגו.
“Never underestimate the power of a good book. (pp 233)
בערך ברבע הספר (כשקוראים בקינדל אפשר לדעת בדיוק איזה אחוז קראת עד עכשיו), תהיתי לאן עוד אפשר לקחת את הסיפור הזה, כי, ככל שהבנתי מגעת (או הגיעה עד אותו הרגע), בערך ברבע הספר הגיע כבר שיאו. אבל קוני ויליס (שאחרי הספר הזה החלטתי שראוי שאצטייד בכל כתביה שאינם עוד ברשותי) הגישה רק מתאבן.
כי החל מרבע הספר היא לוקחת את הקוראת למרחבים חדשים ונפלאים, עם התפתחויות מפתיעות בעלילה, עד הסוף המגיע בקרשנדו סוער ומשמח, ואם הקוראת ניחשה קטעים אלה או אחרים בעלילה, וצדקה, אגב, אין בכך כדי לפגוע בהנאת הקריאה.
ברידג'ט פלניגן, בריידי, היא אשה צעירה העובדת כמנהלת זוטרה בקומספאן, חברה קטנה המיצרת טלפונים סלולאריים. ובעולם הסלולאריים, כולם נושאים עיניים להכרזה הבאה של אפל, ומקווים להאפיל עליה עם איזה רכיב שבאפל לא חשבו עליו. משהו שיגביר את מכירות החברה ואת שמה בעולם.
