לפני כמה שנים צפיתי בסדרה בשם "הגשר", סדרת מתח סקנדינבית הנעה בין שבדיה לבין דנמרק, ונהניתי לא מעט מהעלילה ולא פחות מכך, מתיאור עבודת המשטרה.
לכן, כשנתקלתי, במקרה, בספר הזה, וראיתי כי היוצרים של "הגשר" אחראים גם לספר הזה (ולבאים אחריו בסדרה), שמחתי כמוצאת שלל רב.
נער צעיר, בן שש עשרה, נעלם, בעיירה שוודית אחת, וצוות חקירה מוזעק מן העיר הסמוכה, כדי לסייע בחקירה.
באותו זמן נמצא בעיר, בעניינים אחרים לגמרי, סבסטאין ברגמן, מי שפעם היה פסיכולוג משטרתי, ואף מוכר לצוות החקירה, ואין הוא זכור אצלם באהדה גדולה, והוא מצורף לצוות, משום מומחיותו.
העלילה מתפתחת באיטיות, לעתים איטיות מופרזת מעט, אבל אולי כך צריך; לאסוף את העדויות, להצליב עניינים, לבדוק שוב, ושוב. ללכת בכיוון זה או אחר, להפוך אבנים, לחזור שוב לנקודת הפתיחה, להלחם בנטיה לאמץ כיוון מסוים, ולזנוח אחרים. כך זה צריך להתנהל, וכך מתקדם הספר. יחד עם החקירה.
ניסיתי. אף חרגתי ממנהגי וחיפשתי ביקורות נוספות על הספר, לפני שאני מוותרת עליו, ורובן היללו ושיבחו אותו. ובנוסף, הספר יצא בסדרת "עין טובה" שאך לא מזמן בירכתי על קיומה, ועל מבחר הספרים המצוינים שבה. אפילו עובדת היותו רומן היסטורי לא עמדה לספר הזה. הוא פשוט לא מספיק טוב.
רומן היסטורי הוא סוגה שבהחלט אהודה עלי ביותר. סופרת טובה (וגם סופר טוב) תדע לטוות עלילה לתוך אירוע היסטורי או אירועים היסטוריים, תדע לצרף גיבורים וגיבורות פיקטיביים לדמויות עבר אמיתיות, ולהפוך את פרק ההיסטוריה שבחרה בו למרתק.
כל אלה לא קרו בספר הזה. על-פי דברים שנכתבו עליו במקומות אחרים האירוע המרכזי בספר כמעט לא ידוע למי שאינם יודעי ח"ן – טביעת האוניה הגרמנית וילהלם גוסטלוף, בשלהי מלחה"ע השניה, עת הובילה אלפי פליטים וחיילים גרמנים שפונו ממזרח פרוסיה, עם התקדמות הצבא האדום. אסון ימי בקנה מידה אפי, שכמעט לא מוכר בדפי ההיסטוריה.
אחרי שקראתי את "סיפור על אהבה וחושך" חשבתי לעצמי שבין כל הספרים העבריים שקראתי, לספר הזה שמור מדף מיוחד, שהוא רק שלו, משום שאין ספר אחר שאני יכולה להשוות אליו. גם לא ספרים אחרים של עמוס עוז שקראתי ואהבתי.
אל הספר הזה נגשתי בזהירות, שכן מה כבר אפשר לכתוב על חייו של עוז, שעוז טרם כתב ב"סיפור על אהבה וחושך"; אולי השנים שלאחריו. ובכן, לא רק. ישנה כאן הארה, לעתים בזרקור חד, כל מיני עניינים שאיכשהו הוחלקו ב""סיפור על אהבה וחושך". למשל, עניין אימוצו בקיבוץ, ובכלל היחס לילדי חוץ (במאמר מוסגר – אצלנו בקיבוץ לכל ילד חוץ היתה משפחה מאמצת, וילדי חוץ קבלו יחס דומה למדי לבני הקיבוץ)
״ כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים, שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה. האמת היא שהם אימצו אותי רק אחרי שהתקבלתי לחברוּת, אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס, המילה הכי קרובה שאני יכול להשתמש בה זה הומלס. לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים ־ עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם ואני הייתי מוכן לשלם כל דבר בעולם בעד בית. בשעה שלוש וחצי ילדי חולדה הלכו הביתה ומי שלא היו להם משפחות, הלכו למשפחות המאמצות, או שהלכו למגרש הכדורסל, או שהלכו לבלות עם בנות. אני הלכתי לספרייה וקראתי את הברית החדשה . … אני הייתי בן בלי בית, אני באמת הייתי הומלס כמה שנים, אפילו בגדים לא היו לי. כל השנים שהייתי בחולדה הלכתי עם אותם בגדים, עם אותן נעליים , כי הקיבוץ לא שילם הלבשה לילדי חוץ, הוא חשב שלזה ההורים אחראים ואבא שלי לא שילם, כי הוא היה בטוח שהקיבוץ משלם. אני הייתי באמת הומלס, אלה היו שנים רעות מאוד, נורית. כמה רעות רק נילי יודעת. ״ (*)
וזה די שובר את הלב, לדעת שהמקום הזה, שעד עכשיו חשבתי שהיה לו סוג של בית, היה בעצם משהו אחר.
..אבל כולם יודעים מה קרה, שפתאום התפשט זן חדש של שפעת חזירים, הגיעו טיסות ממוסקבה והמטוסים היו מלאים נשאים." (*)
ממש כשהתחילה המגפה להתפשט כאן בארץ, עוד לפני שבאמת הבנו מה קורה, ולאן זה הולך (ולא שעכשיו אנחנו ממש מבינות) התפרסמה, באחד מפורומי הספרים, רשימה של כל מיני ספרי מגפה; ביניהם גם הספר הזה. הורדתי אותו לקינדל, ועד שהגעתי לקריאתו, כבר שכחתי במה בדיוק הוא עוסק, וכשהגעתי למגפה שבו, הרהרתי ביני לביני שאולי בעצם לא כדאי עכשיו לקרוא ספרי מגפות.. אבל הוא היה בו משהו שמשך אותי אליו עוד ועוד, ולפני שגמרתי להתלבט, גמרתי את הספר.
קודם כל התנחמתי; המגפה "שלנו" של עכשיו, קלה בהרבה מזו של "תחנה אחת עשרה". רובנו נשארנו בחיים, יש לנו חשמל ומים זורמים, טיסות עוד ממריאות, מכוניות נוסעות. חנויות המזון פתוחות ויש בהן אוכל.
רק "הורדנו הילוך", אבל יש לנו זמן לתכנן ולהחליט, להתוות דרכים כיצד להאבק במגפה, וכיצד להערך לשלב הבא (גם אם לא תמיד נראה כי ממשלה זו או אחרת עושה זאת כמו שצריך). ובכלל – אנחנו בסדר, פחות או יותר.
קירסטן היתה אחת משלוש ילדות שהשתתפו בהפקה של "המלך ליר" בתאטרון אלג'ין בטורונטו; הן הופיעו בתחילת ההצגה ובסופה, כאשר קולן לא נשמע. בערב בו פרצה המגיפה בטורונטו, קבל ארתור, שגילם את המלך ליר, התקף לב קטלני. היא היתה די קרובה אליו, כשהתמוטט על הבמה. בין הילדות שהשתתפו בהפקה, היא היתה חביבה עליו, משום שנהגה לבלות את זמנה הפנוי בחדר ההלבשה שלו, אולי כי לא הסתדרה עם הילדות האחרות.
כמה שנים אחרי פרוץ המגפה, אחרי שכבר הצטרפה ל"סימפוניה", קבוצת אמנים נוודים, חלקם נגנים, חלקם שחקנים, כבר לא זכרה הרבה מאותו ערב, או מן הזמן שלפניו, או מן השנים שאחריו. משהו בה חסם את הזכרון. אבל בתרמילה נשאה מזכרות ממנו – ספר קומיקס בשני חלקים בשם "תחנה אחת עשרה", ומשקולת כבדה למדי, ובה פתיתי שלג מתערבלים.
ארתור היה פעם נער באי דלנו, בין ונקובר לבריטיש קולומביה, אי בו כולם הכירו את כולם. והוא רק רצה לברוח משם, למקום בו יהיה אנונימי. ורצה להיות שחקן, ונהיה שחקן, קודם בתאטרון ואחר כך בקולנוע, ואז חדל להיות אנונימי.
היתה לו אשה, לארתור, מירנדה, אף היא מהאי דלנו. ואחר כך היתה לו עוד אשה, אליזבת, אם בנו היחיד. ואחר כך היתה לו עוד אשה. צלמי פפאראצי ארבו לו ליד חדר ההלבשה, חברה מפעם פרסמה ספר "צהוב" אודותיו. והוא חזר להתגעגע לשקט של האי דלנו.
אחר כך הוא מת, ופרצה המגפה, ואנשים התחילו למות. רוב האנשים. אולפני הטלוויזיה עוד שדרו, אחר כך פסקו לשדר. אנשים ניסו לברוח, אבל הכבישים היו מלאים במכוניות ואי אפשר היה להתקדם.
אני חושבת שאלמלא החלק האחרון של הספר, יכולה הייתי לסלוח לו על פגמיו (הלא באמת רבים), משום שהוא באמת כתוב יפהפה, ומרתק; ספר מן הסוג שקורא לי לשוב אליו, כשאני מניחה אותו לרגע או לשעה. אלא שהחלק האחרון נראה כאילו לא ידע הסופר כיצד עליו לסיים את הספר, ולכן שרטט איזה מבנה ולתוכו הכניס איזה סיפור שיש לו נגיעה לסיפורים הקודמים, והוא המשכם במידה מסוימת, אבל הוא פחות מעניין, פחות מורכב, פחות מרתק.
הספר כולו מורכב מארבעה חלקים, כשבין הראשון לשני מפריד עשור, בין השני לשלישי עוד עשור והרביעי הוא המשכו של השלישי.
איריס אברמוב (מנישואין) דרורי (מהבית) מספרת, בגוף ראשון, בעצם מעידה בפני המגשרת המטפלת בגירושיה ובעיקר בהסדרי הראייה העתידיים, ומתוך סיפורה עולה הסיפור הראשון, שיש בו מתח – גופה "מיותרת" שלא מופיעה במניין הגופות בחדר המתים של בית הספר לרפואה בטכניון. מיהו האדם הנוסף? האם יש כאן בכלל עניין למשטרה? או שמא סתם סוג של בלאגן ברישומי הפקולטה?
איריס אברמוב אינה אהודה על עמיתיה במשטרה, משום שפעם, בעבר התלוננה על האלימות של שותפה דאז כלפי עצורים, ובכלל היא סולדת מן האלימות שמפעילים שוטרים כלפי עצורים בכל מיני ארועים.
עקשנותה של איריס אברמוב בעניין הצורך בחקירה פלילית מתגברת לאחר צפייה בסרט ממצלמות האבטחה של חדר המתים, והסיפור נוגע-לא-נוגע במטא-פיזי, במתים המתקשרים עם עולם החיים, והתעלומה לא לגמרי נפתרת. לפחות לא בחלק הזה.
איריס אברמוב, תשוב בתפקיד אורח בחלקו השני של הספר, עשור לאחר מכן. עידן לוריא, היה ילד מוזר משהו, שתקן, לא מתקשר, קרבן לבריונות בבית הספר. יש לו חברה אחת בבית הספר, חברה שאף אחד לא רואה. דמיונית. הבית מתפקד באופן חלקי. מתישהו כשכל מיני זכרונות "מתישבים" במקומם ברח עידן מן הבית, התחבר לכל מיני נערי רחוב, ובסופו של דבר מצא עצמו בבית אחד בחיפה, נער אסוף ועזובי בבית שיש בו איש אחד, משורר, מנקה חלונות, האוסף נשים וילדיהן ונותן להן מקלט, אולי מפני בתים מתעללים.
…כל מה שאני זוכרת לגבי האוורסט הזה הוא שמדובר בהר גבוה כל כך שאין שם מספיק חמצן, והטמפרטורה שם היא בערך מינוס 40 מעות. כל כך מסוכן לטפס עליו כשכשמישהו מת תוך כדי טיפוס פשוט משאירים אותו שם. יש גופה אחת.. והיא נמצאת ממש על השביל הראשי לפסגה. כולם צריכים לעבור על פני הגופה החנוטה והקפואה ששוכבת שם כבר עשרים שנה. …
חשבתי לעצמי שזה תיאור די טוב של מערכות יחסים. אנחנו משאירים בשביל את הגוויות של מערכות היחסים הקודמות שלנו. מי שיש לו מזל מוצא איזה סדק לדחוף לתוכו את הגופה כיד שלא ייאלץ לראות אותה כל הזמן. אבל יש גופות שאי אפשר להיפטר מהן. חייבם לעבור על פניהן כל הזמן. …" (עמ' 375)
לז'ורז'ה, המכונה זי, משום שאף אחד לא מצליח לבטא את שמה כמו שצריך, אף פעם לא היה סיכוי להגיע למשהו בחייה. חיה מן היד לפה, מתגוררת אצל אחותה, אם יחידנית, האב בכלא, משום שאצל אמן האגרנית לא נותר מקום לאף אחד. את ילדותה העבירה בצל אב שישב בכלא על רצח, עד שמת. זי מתפרנסת ממה שאפשר, רק להחזיק את הראש מעל המים.
מנסיוני, אפשר להזדיין בשביל כסף או למלצר בשביל כסף או לשבת בסוכנות ביטוח ארבעים שנות בשבוע כמו לה-ריין. כסף תמיד צריך. ולא משנה איך משיגים אותו כי רק הכסף קובע אם המצב ישתפר או יחמיר. המצב אף פעם לא נשאר אותו הדבר." (עמ' 6)
אחרי שנפצעה בתאונת דרכים, ובמהלך טיפולי פיזיותרפיה, הכירה, או, בעצם, לא באמת הכירה, אלא ראתה בחור אחד, שאחר כך ראתה אותו בכל מיני מקומות, עוקב אחריה. סטוקר שכזה. ג'נטרי.
כשאני מנסה להסביר, לפעמים, לאנשים שלא מכירים קיבוץ ממש טוב איך גדלנו, בסוף מתגלגל לי ה"בית יתומים" על הלשון, משום אז, באחת, הכל מסתדר. כל קוביות הלגו נופלות למקום ונאחזות האחת בשניה, כל הגלגלים במוחו של בן-שיחי (או מוחה של בת שיחי) פתאום מסתנכרנים, פתאום אפשר להבין; גדלנו יחד, ילדים וילדות עם ילדות אחרות וילדים אחרים, גידלו אותנו אנשים שלא היו ההורים שלנו, היה לנו איזשהו משטר של חוקים שלא לגמרי הבנו, אבל נהגנו על פיהם כי ככה צריך. ההורים שלנו נהגו על פיהם, כי ככה צריך. פגשנו את הורינו, כמו זרים, למשך שלוש שעות בכל יום, אחרי הצהריים, עד שהגיעה שעת ההשכבה, וכשבגרנו, והיינו הורים בעצמנו, לא ממש היו לנו הכלים והידע איך משפחה נראית, ואלה מאתנו שכבר לא נשארו בקיבוץ, היו צריכים ללמוד חוקים חדשים וכללים חדשים, ולא תמיד ידענו איך פועלים על פיהם, ואיך צריך, והיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש. חלקנו טוב יותר חלקנו פחות.
נוגה צור, בת קיבוץ בעברה, אשה כבר לא ממש צעירה, חיה את החלום הישראלי – בית צמוד קרקע, בעל שאוהב ונושא אותה על כפים, שני ילדים. וסוג של ניתוק. תמיד סוג של ניתוק. מתפקדת ביומיום, על פני השטח, נישאת לאן שהחיים לוקחים אותה, בלי באמת להחליט, בלי באמת לרצות. אולי רק מה לא; לא לרצות. לא להחליט. קשר רופף עם אמה שבקיבוץ ואביה שכבר לא, קשר מגמגם עם בתה בת העשרה, קשר מגונן (מדי?) עם בנה הצעיר יותר.
…ושוב היא תוהה מה היא עשתה לא נכון. איפה זה חמק לה בדרך. או שאולי מלכתחילה לא היה להן סיכוי. אשה כמוה, שגדלה כמו שהיא גדלה, שנהייתה מה שנהייתה, אילו כישורים אימהיים כבר יש לה להציע." (עמ' 16)
